טוב, אני לא באמת בטוח למה הוא בחר דווקא בי ולא באחרים, אבל ככל שאני יותר מתקדם בהחלמה, אני מבין יותר למה בכלל הגעתי לכאן. אוקיי, כנראה שכאשר תמשיכו לקרוא, חלק מכם ירצה לסקול אותי באבנים והחלק האחר יהיה בטוח שאני משוגע. אין לי טענות, כאשר אני קראתי בפעם הראשונה מישהו שכתב תודה לה' על כך שהוא מכור לתאווה, חשבתי את אותו דבר בדיוק והייתי די משוכנע שלפחות בורג או שניים אצלו התרופפו לאחרונה. אמרתי לעצמי: שיגיד תודה שהוא הצליח לצאת ושישתוק בלי לבלבל לי את המוח. אבל כנראה שהוא בכל זאת צדק, לפחות קצת.

ה' אוהב כל יהודי, אבל אותנו - כן כן, אלו המכורים לתאווה - הוא אוהב יותר מכולם. הוא רוצה אותנו קרובים קרובים אליו, מסורים אליו וכאלו שהחיים שלהם יהיו צמודים אליו בכל רגע ובכל החלטה. נכון, הדרך להגיע לכך היתה מטורפת וכואבת בטירוף, עד כדי כך שהייתי בטוח שה' בכלל שכח ממני או אולי אפילו שונא אותי. חשבתי שלא יכול להיות שהוא לא שונא אותי אחרי שאני עושה כל כך הרבה דברים נגד מה שהוא אמר לי לא לעשות, והייתי בטוח שהקשר שלי איתו נשרף לעולם. אבל בסוף הבנתי שזה בכלל הפוך, ודווקא בגלל שהוא אוהב אותי, הוא נתן לי לסבול. קצת כמו "את אשר יאהב ה' - יוכיח".

אבא שבשמים רוצה אותי לידו, הוא רוצה לדאוג לי ולהיות אחראי על כל דבר בחיים שלי, הוא רוצה לעזור לי בכל דבר, אבל ישנה בעיה אחת קטנה: אני לא מסכים לקבל עזרה... במשך כל השנים הייתי בטוח שאני זה שמנהל את העולם ושיחקתי אותה אלוקים בעצמי, אז איך הוא יכול להיכנס ולעזור לי כאשר אני יושב ליד ההגה? זה לא שהוא לא רצה שאסע בדרך הנכונה, זה לא שהוא רצה ח"ו שאני אעבור תאונה. להיפך, הוא רצה לקחת את ההגה ולנהוג בלי בעיות הישר למחוז חפצי, אבל אני סירבתי בעקשנות לפנות את הכיסא שליד ההגה, אז ה' אמר: אוקיי, אם אתה כזה מוצלח - תסתדר לבד.

וכמובן עשיתי תאונה. אבל לא למדתי את הלקח וסירבתי לפנות את הכיסא כי חשבתי שאני עדיין מספיק חכם ומוצלח להסתדר לבד, וה' אמר שוב: אין בעיה, אם אתה כזה מוצלח - תנסה שוב, אני אמתין לך בסבלנות כאן. לקח לי 30 שנה, שמתוכם לפחות 20 שנה אני עושה תאונה אחרי תאונה אבל לא מבין את המסר. אני מסרב בעקשנות לתת לה' לנהל לי את החיים, ומתקומם נגד הרעיון שאני לא מסתדר לבד. מה פתאום?! אני מוצלח והכל בסדר, יש לי רק בעיה קטנה עם התאווה למין, וגם כאן אם אגייס קצת יותר כח רצון - אני יכול להסתדר לבד.

טוב, אז ה' נתן לי עוד קצת לסבול, אבל לא מרוע לב ח"ו אלא ההיפך, מטוב לב. הוא אוהב אותי ורוצה לנהל לי את החיים ורק אני לא מוכן לתת לו, אז הוא מפרגן לי עוד סיבוב בכביש, ובסוף כשאני מעורב בתאונה קטלנית, אני זועק: אבא! קח את ההגה, אני מוכן לתת לך את החיים שלי. אני כנראה לא כל כך מוצלח כמו שחשבתי. וה' אומר: ילדי היקר, רק לרגע הזה חיכיתי כל השנים הארוכות האלו, כמה טוב שבאת הביתה. ומהרגע הזה יש מנהל אחר לחיים שלי והוא עושה את העבודה הרבה יותר טוב ממה שאני עשיתי, והוא לוקח אחריות על כל החיים שזה אומר ה-כ-ל. כן, גם על ההחלטות השוליות וגם על החשובות, אבל הכל כולל גם את המאבק שלי בתאווה. זהו, אני לא נאבק יותר כי אני לא המנהל. כאשר יש בעיה בעבודה - אני פונה למנהל ומעדכן אותו והוא כבר מטפל בזה כמו שרק הוא יודע לטפל בזה. כאשר אני נתקל בנסיון, אני לא מנסה להיאבק בתאווה אלא פשוט מעדכן את אבא שבשמים והוא כבר מסתדר מצוין.