רוב המאמצים שמושקעים בניסיון למנוע מאנשים להמשיך בפעילות הרסנית של התמכרות, מושקעים בהצגת ההרס שהדבר גורם, הכאב, חוסר התועלת וכן הלאה. יש בזה כמובן הרבה היגיון, כיון שאם אנחנו לא מודעים להשלכות המלאות של המעשים שלנו, קשה לנו להתחייב לתהליך ההחלמה שהוא תהליך המצריך הרבה השקעה, התמדה, כנות ועוד הרבה מצרכים שקשה לקנות במכולת השכונתית במחיר מבצע.
אבל ביחד עם זה, יש אולי דבר שכדאי לנו לעשות במקביל: להציג דוקא את מה שההתמכרות נותנת לנו בחיים. ואולי יש מצבים שודקא הצגת הפיתרון של התאווה, יכולה להיות בעלת השפעה טובה יותר מאשר הצגת ההרס, בפרט אצל אנשים שכבר ניסו הכל ושום דבר לא עזר. כאשר הגעתי לתכנית, לא הייתי צריך עוד ידע נוסף לגבי חומרת האיסורים וגם לא הסברים עד כמה הבגידה פוגעת באשתי - את כל זה ידעתי מצוין. אמנם מה שהיה חסר לי בעיקר הוא כח ולא ידע, אבל הידע שיכול היה לעזור לי הוא דוקא הידע ההפוך - הידע על מה שאני מקבל מהשימוש בתאווה.
כי יש כאן איזה שהוא בעיה. אני משתמש בתאווה נגד רצוני, למרות שאני יודע כמה זה רע וכמה לא כדאי לי להמשיך להשתמש בה, אז השאלה שהייתי חייב לשאול את עצמי היא: למה? מה אני מרוויח מכך? אנשים ממשיכים להשתמש בהתמכרות שלהם עד שהם מתים, ולא מצליחים להפסיק, אז חייב להיות מניע עוצמתי מאוד שהוא יותר חזק מכל דבר אחר שיש לאדם בחיים שלו. אנשים סובלים מכל מיני מחלות שנגרמות בגלל סמים או אלכוהול או יחסי מין לא בטוחים, אנשים מתאבדים ואנשים נכנסים לדכאון, וזאת רק רשימה חלקית של מה שאנחנו מעוללים לעצמנו במחיר של המשך ההתמכרות. ושוב נשאלת השאלה: למה?
אז כאשר הגעתי לכאן הסבירו לי שאכן ההתמכרות היא לא בעיה בכלל, אלא להיפך - היא הפיתרון. יש לי כל מיני בעיות שאני לא יודע להתמודד איתם, ולכן אני משתמש בתאווה כפיתרון. והנקודה הזאת היא קריטית עבורי, כי אם אני לא יודע מה הבעיה ומה הפיתרון - לעולם לא אוכל לטפל בבעיה שלי.
אז מה הבעיה שלי? קודם כל מה לא - זה לא התאווה, לא הפריצות ברחובות (טפו!), לא נשים וגם לא אתרי פורנו. להאשים את כל אלו זה כמו לומר שבגלל שיש סכין הפכתי לרוצח. הבעיה המרכזית שלי היא החיים עצמם, שקצת גדולים עליי. בשפה של התכנית, קוראים לכל הבעיות האלו "פגמי אופי", שהם במילים אחרות כמות לא פרופורציונלית של קווי אופי רגילים לחלוטין.
אין שום קו אופי שאלוקים יצר שהוא רע במהותו או טוב במהותו, כולם זה ענין של איזון, בדיוק כפי שכל סוג טעם באוכל הוא טוב אם הוא נמצא בכמות נכונה. קצת מלח גורם לאוכל להיות טעים, אבל הרבה ממנו הופך אותי לבלתי אכיל, ואותו דבר זה עם סוכר או מיץ לימון. גם פחד או רחמים הם דברים טובים כל זמן שמשתמשים בהם בצורה מאוזנת, אבל ברגע שהם במינון לא נכון - הם הופכים להיות בעיה רצינית, עד כדי מצב של חוסר יכולת להמשיך להתמודד עם החיים כפי שהם, ואז השלב הבא הוא אימוץ פיתרון אחר - במקרה שלי זה התאווה.
זאת הסיבה בגללה כל כך הרבה מהנושאים כאן בפורום או במייל היומי לא עוסקים בתאווה בכלל, אלא בכל מיני חוויות אישיות של חברים שמספרים איך הם התנהגו אחרת לאישה או לילדים, או לא שיקרו לבוס בעבודה, או הצליחו להיות רגועים למרות שהיה פקק בכביש. זה יכול להיראות מוזר למי שמחפש פורום שבו הנושא המרכזי יהיה עד כמה גרועה התאווה, אבל למעשה אם אנחנו רוצים לטפל בבעיה האמיתית, אנחנו צריכים להבין שההתמכרות נותנת לנו מפלט מהבעיות האלו של החיים, ואז לחפש פיתרון אחר במקומה.