לא נעים להודות אבל האמת היא שמרגע שגיליתי את התאווה (או שמא היא גילתה אותי), אני חי בסרט. הצורה שבה אני חווה את המציאות כשיש בה איזשהו מגע עם תאווה, לא מציאותית. לא משנה מה מתרחש באמת, מבחינתי יש שם משהו מיני - ההתמכרות שלי לתאווה מעניקה לכל משפט, מילה, הינהון או אפילו מבט, גוון תאווני.
בדרך כלל זה עובד ככה: נדמה לי שעוררתי עניין או רושם אצל... אני מרגיש מיד איך זה ממלא אותי. פשוט נעשה יותר חי. כאילו מחט עמוסה באדרנלין נתקעה לי בווריד. במצב הזה אני הרבה יותר יעיל. לא די שההספק שלי מכפיל את עצמו והיכולות שלי נוסקות, תאים רדומים במוחי מתעוררים ואני הופך ליצירתי במיוחד.
תחילה אני חצוי, למרות שאני רוצה תאווה, יש בי גם את ההבנה (הקלושה) שייתכן וזו פרשנות המתרחשת רק בין האוזניים שלי. אבל אחרי רגעים ספורים זה לא באמת משנה לי. קול נוסף - שגם הוא נמצא בתוכי - מתעצם וגורם לי להשתכנע ברצינות שזה לא רק בין האוזניים שלי, שמה שקורה לי, או שנדמה לי שקורה לי ונאמר לי, קורה גם ממול. והוא לא "תמים". יש לו משמעויות "נוספות". הפעמים בהם הוכחה "צדקתי" מוסיפים שמן למדורת התאווה שלי. לך תוכיח לבנאדם שמשוכנע שהוא הוא הצדק בהתגלמותו שהוא טועה. פטאלית.
שנים חשבתי שהעולם מלא בריות שכל מה שנכנס למוח שלהם עובר דרך "מסננת" של מין... ובמילים אחרות, "שלהרבה אנשים יש את זה". עד שהבנתי שהתובנה הזו רק העמיקה את הקבר שלי, ובכל מקרה היא לא תופסת במקרה שלי. כי אחד מהשניים, או שבאמת כל מי "שיש לו את זה" זקוק לעזרה. או, וזה יותר מסתדר לי, שיש כאלה שיש להם את זה ויש כאלה "שיש להם את זה". ההבדל הוא שיש שבוחרים להיות אלו "שיש להם את זה", ויש כאלו "שזה" בוחר בשבילם. קרי, אין להם בחירה. רוצים או לא, יש להם את "זה" וזהו. וזה מי ומה שאני. אין לי אפשרות לבחור שלא לראות שם משהו מיני. יש בי חלק שמאוד לא רוצה לראות אך בכל זאת, רואה את המין לפני האדם.
חתיכת סרט, ובמציאות? אני מבלבל ומחליף בין אמפתיה חום והערכה ל... תשוקה ומיניות. ככה התרגלתי מילדות. חיפשתי חום אמפתיה והערכה ומצאתי אותם בתשוקה מודחקת ומיניות מעוותת.
במציאות, ברור לי שתאווה היא לא הדבר היחידי או העיקרי העומד בראש מעייני הבאים איתי במגע. לא הגיוני לי שבכל אינטראקציה שיש לי עם אנשים הם יהפכו למושאי תאווה. כתבתי זאת בעבר (המגנט), ואכתוב זאת גם כעת: כשאני "משדר על תדר" מסוים, הוא נקלט על ידי אלו שמשדרים את אותו התדר או חפצים בו. זה לא אומר שכל מי שבא איתי במגע משדר על אותו הגל.
ובמילים ברורות, אם אני חפץ להפסיק לחיות (או למות, הכול בעיני המתבונן) בסרט, עלי להתחבר למציאות. בדרך כלל, כשאני מדבר עם מישהו כמוני על מה שיש לי בראש, הסרט נגמר.
יאללה, תדליק ת'אור...