שלום דוקטור פינחס, כאן מיסטר זמרי,

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב לך, לדבר קצת עלינו. אבל היה לי קשה מאוד. לא רק מפני שבדרך כלל אני מתַקשר באמצעות מעשים, ולא במכתבים, אלא גם מפני שרק לאחרונה מתחילה להתעורר אצלי תקווה שתהיה מסוגל לשמוע את מה שיש לי לומר. אני מתפלל שתקרא את הדברים בלב פתוח, ובאוזניים קשובות, ואולי, מי יודע, תשמע משהו חדש.

אני רוצה לספר מה הביא אותי, מיסטר זמרי, להיות מי שאני. לא תמיד הייתי ככה. לא תמיד היה לי את הצורך הכפייתי לסחוב אותך ואותי אל המקומות הגרועים ביותר, אל התהומות השפלים ביותר. בהתחלה הייתי יחד אתך בכל השאיפות הגדולות שלך. רציתי יחד אתך להיות צדיק, ולעשות מהפכות, להצטיין בכל תחום אפשרי. יחד אתך בזתי לכל החפפנים והמתרשלים. יחד אתך זלזלתי בכל מי שלא נאמן במאה אחוז לדברים שהוא מאמין בהם. יחד אתך מרדתי בכל מי שניסה לכבול אותנו, לצמצם, למשטֵר ולמשמֵעַ אותנו. מי הם שיירדו בנו? מי הם שיחליטו עבורנו מה הטוב והנכון? איך בכלל אפשר לקבל משהו מהצבועים האלה?

אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שמשהו פה משובש מאוד. אתה האמנת בחופש, טענת שכל אדם צריך להיות בן חורין ושאדם לא יכול לשלוט באדם אחר, ובאמת הצלחת לשחרר עצמך מהרבה כבלים של מוסכמות חברתיות, אילוצים של כבוד, גינונים מיותרים, כדי להתמקד במה שהיה בעיניך חשוב באמת. רק כלפי אדם אחד לא היית מוכן לנהוג באופן שהטפת לו.

כלפיך עצמך.

כלפי עצמך היית רודן גמור. נוקשה וחסר פשרות. לא נהגת בטיפת נדיבות. לא נתת מקום לנשום. חשבת שאתה כול יכול, שאתה מסוגל לממש סטנדרטים בלתי אנושיים, ולא היית מוכן לראות שזה לא כך. צעקת על עצמך, לעגת לעצמך, ירדת לחיי עצמך בלי הרף. כל מה שלא הסכמת שאחרים יעשו לך – עשית לעצמך בכפל כפליים.

זה הרגע שבו נולדתי אני. לקחתי על עצמי את התפקיד הלא נעים למרוד – בך. תבין, אתה כמו בוס בלתי אפשרי, ואני כמו ועד העובדים המתוסכל. כשאתה לא הוגן, אנחנו פשוט עושים שביתה. אתה האבא הרודן, ואני הנער המתמרד. אתה העריץ האכזר, ואני העם המבקש את חירותו. אתה הבעל האלים, ואני האישה המוכה. כן, זה אני שארגנתי לך את כל הדחיינות, את התקפי השינה הבלתי נשלטים, את הימים והשבועות שפשוט היית בדיכאון מוחלט ולא יכולת לעשות כלום. וכן, זה אני שארגנתי לך גם את ההתמכרות, את הבריחה, ואת כל מחזורי השנאה העצמית והאשמה והבושה שבאו בעקבותיה. דווקא מפני שמדובר בדבר שאתה הכי שונא, הדבר שאתה הכי פחות רוצה להיות חלק ממנו. תבין, לא יכולתי אחרת. עשיתי את זה כדי להגן עליך. כדי להראות לך את הגבול. כדי שתרפה מעט, תתעסק פחות בשלמות שאתה מצפה להשיג ויותר במי שאתה באמת. שתהיה לך מעט יותר חמלה כלפי עצמך.

מוכן לשמוע קצת על חמלה? בדרך שלך אל השלמות אהבת מאוד ללמוד על הערך של נשמת יהודי, על כמה צריך לאהוב כל אדם, על כמה צריך לראות את הטוב. והאמת – אתה די טוב בזה. אנשים סביבך מרגישים נעים בקרבתך. אבל יש אדם אחד ששכחת בכל הסיפור. אתה עצמך! כלפי עצמך נהגת בבריונות בלתי נתפסת. אמרת לעצמך דברים שלעולם לא היית אומר לאחרים. איחלת לעצמך איחולים שאני מתבייש להעלות על הכתב. מאיפה כל הרוע הזה? מה זו השנאה הנוראה הזו? ובינינו, כמה כנה האהבה הזו שלך לאחרים, אם את עצמך אינך מסוגל לסבול?

אני יודע שזה עלול להישמע משונה, אבל אני כאן כדי להגן עליך. להגן עליך מפני עצמך. אמנם בחרתי בדרך מכוערת, ואני לא כל כך גאה בה, אבל לא מצאתי דרך אחרת.

אני יודע שאין לי זכות לתת לך עצות או להטיף לך מוסר, אבל אולי תסכים לשמוע ממני כמה שאלות. האם חשבת פעם מה המשמעות של התביעות הבלתי פוסקות האלה מעצמך? כשאתה מצפה מעצמך להיות כל כך מוצלח, איזו הנחת יסוד מתדלקת את הציפייה הזו? האם עצרת פעם לחשוב, מי נותן לך את הכוח להצליח? האם כשהצלחת ידעת לומר תודה ולזכור שהקרדיט לא מגיע לך אלא למי שנותן לך את הכוח הזה? או שהשתמשת בהצלחות שלך כדי להתנפח, כדי להאדיר את הערך העצמי שלך, ופשוט שכחת את ריבונו של עולם?

וכשנכשלת (אני יודע, הרבה פעמים אני הייתי זה שהכשיל אותך), מה חשבת לעצמך? האם השתמשת בזה כדי לשוב ולהלקות את עצמך, או שזה עזר לך להבין שיש לך מגבלות, שאתה לא כזה כל יכול, רב אונים ואמיץ כוח?

כי הקיום שלי מציע את האפשרות האחרת: לזכור שהטוב שבך הוא מתנה משמים, ולא בזכותך; ולזכור שהרע שבך הוא לא כזה מפתיע, אלא חלק מהסיפור שלך כבן אנוש. תחשוב על זה ככה: הטוב שזמין לך הוא אין-סופי, ואילו הרע שאתה מסוגל לגרום הוא מוגבל מאוד, לא יותר ממה שהכזית-מוח ורביעית-דם שלך מסוגלים לייצר. אולי עדיף לעשות את הטוב לא כדי להיות מושלם, ואז להתאכזב ולהתייאש כשאתה מפשל; אלא לעשות את הטוב כדי לזכות להיות חלק משפע הטוב שבורא עולם מעניק לנו, ואז תוכל לחגוג כל מעשה טוב כמתנה גמורה מלמעלה. זה התפקיד שלקחתי על עצמי: להיות הסיכה בבלון החשיבות העצמית שלך, ואני כאן מפני שבתוך-תוכך גם אתה אינך יכול לסבול את השקרים שסיפרת לעצמך. אלמלא הייתי כאן, היית צריך להמציא אותי...

תראה, אני לא אומר את כל זה כדי להצטדק, או כדי לטעון שהדברים שעשיתי לך היו טובים ושכדאי שתמשיך שתעשה אותם. מה פתאום. אני נגעל מהדרך שבחרתי בה, אבל כמו שאמרתי אין לי דרך אחרת. אני בסך הכול המשך של מי שאתה – המשך של המרד שלך ברודנות, המשך של הרצון שלך בחופש, המשך של השאיפה שלך לאהוב את כולם. אני יודע שאתה מבין כבר שאני מספק לך אפשרות לברוח, אבל האם חשבת פעם מי יצר את בית הכלא שממנו אתה משתוקק לברוח? מיהו הסוהר האכזר של חייך? אני יודע שהדברים שעשיתי הם נוראים. אני יודע שחלק מהם השאירו עיי חורבות בחיים שלנו, ושייתכן שכמה מהצלקות שגרמתי לא יגלידו לעולם. אבל אולי, רק אולי, תוכל לנסות להסתכל על החורבות האלה מתוך מבט של חמלה. אולי תוכל להיעזר בהן כתזכורת – לא לכמה אתה לא בסדר, אלא לכמה המלחמה בעצמך פשוט מסוכנת לך והרת אסון..

ואולי, מי יודע, יתאפשר בזכות זה לך ולי לשקם את היחסים בינינו. בדמיוני אני רואה את היום שבו כבר לא אצטרך להגן עליך מפני עצמך. שנוכל לחבק זה את זה במקום לשנוא. שנוכל לחמול במקום לשפוט. נוכל להיות אב ובן מכבדים, עַם ומלך שמחים, בני זוג אוהבים. זה לא יהפוך אותך למושלם, זה לא יהפוך אותי לצודק. אבל שנינו נוכל לשוב ולהיות אדם אחד – אנושי, רגיש, כואב ואוהב, ובעיקר מחובר יותר לעצמו ולריבונו של עולם.

באהבה, בהכנעה,

מיסטר זמרי