אבא יקר,

קודם כל, הלב שלי מוצף ברגשות תודה. מעולם בחיי לא האמנתי שתהיה לי תקווה, שלושה ימים, שישה חודשים ושנה בהם חיי הולכים ומשתנים, הנקיות אינה רק בימים. חוזר לי האמון, בי, בך.

לא דמיינתי שאגש לסליחות האלה, שציווית עלי, בלב קל כל כך. בלא המשא הכבד של החטא שלא יכופר. בלא הזעקה המיואשת והמרה. פשוט כי אני רוצה לדבר אתך.

אבל בכל זאת, אתה יודע, קשה לי לחזור ולהכות על הלב, לומר חטאתי. זה מזכיר לי זמנים אפלים, בהם חשבתי שאני מתקרב אליך, אבל בעצם רצחתי כל זיק של אמון בעצמי ובכוחה של הנשמה שנתת לי.

קשה לי מצב הרוח המלנכולי, המתרגש ובא עלי דרך הציבור. תחושת הדין המתוח. בבקשה ממך, עזור לי להתחבר אליך כמו שאתה. לא דרך מסך האשמה שכנראה עדיין אני נושא על גבי.

אני יודע שלראשונה בחיי, אני מסכים לתת לאור שלך מקום בכל מישורי החיים, לתת לו לנהל אותי ולא לנסות לשלוט בו. לקבל את המשימה ההזויה אך החשובה שהפקדת בידי - להעביר את הבשורה לאלו שעדיין סובלים. אני יודע שיש לי הרבה מאוד כשרונות בתחום הזה, כושר ביטוי, חשיפה רגשית, תמיד חשבתי שמקומם במערכות גבוהות יותר בחיי, בלימוד, בעבודת ה' במובן השגרתי. לא העליתי על דעתי שכל הפיתוח שלהם היה מבוא בשביל המקום בו אני כעת - מדליק נר במבואות אפלים, הולך שם, בין אנשים שאבדו כל זיק של אור, ולוחש: הייתי שם, אלוקים יכול, באמת.

אני יודע שאין דבר יותר משמעותי מזה בחיי.

ועדיין, אני מרגיש אשם. אשם שלא עשיתי מספיק, אשם שהתעצלתי, אשם על ברכות, אשם על מידות ומעשים, ומצוות. ובעיקר כנראה, למרות הכל - איני מאמין. אני יושב, ואיני מאמין. מה אומר ומה אדבר. הרי אני הוא זה ש...

אבא, בבקשה ממך, טע בליבי את האמון הזה בך, שיאפשר לי לקבל את עצמי כחוטא וכאהוב. כמו שהבן שלי בן השלוש שאומר סליחה אחרי שהוא נשך אותי בזעם כי לא הרשיתי לו לקחת את הכדור של אחותו, והלב שלי נמס מהחמידות הזו. כך גם אני...האם אני יכול להאמין שאני צריך ויכול לתקן, אבל שהכל נשאר במשפחה? האם אני יכול להבין שאתה אוהב אותי, אבל משאיר אותי חלש כדי שאמשיך ואפנה אליך?

בבקשה ממך, בפרוס ימי הסליחות האלה, פתח בליבי ערוץ תקשורת חדש. אינטימי. כזה שיכול לתאר בפרוטרוט מה היה צריך לעשות, ולא להרגיש שזה הורס את הכל. כזה שלא מפחד שהחשיפה תגרור עונש, אלא להיפך - שהכנות שלי תאפשר לאהבתך להיכנס פנימה.

אני לא כל כך יודע איך אסתדר עם חלק מהטקסטים. אבל אני יודע דבר אחד - אני בצד שלך, אבא, ושם אני הולך להישאר עד יומי האחרון.

תן בלי את השלווה לקבל את רצונך שאבקש סליחה, את האומץ לעשות זאת בלא להכחיש, ואת התבונה להבחין בין אשמה רעילה לאשמה שמובילה לקרבה ולאינטימיות.

אוהב מאוד. ומתפלל לעוד יום נקי.