לא מזמן קראתי בספר הלבן את משפט הכותרת. זה נאמר בהקשר לחיפוש האובסיסיבי. אצלו זה היה השלב שבו הלך לחפש ברחוב תאווה ויותר מזה. וכל הזמן הכמיהה הזאת למקום בו הדברים קורים באמת.
אני מאוד מזדהה אתו, מהסבה הפשוטה שמהרגע הראשון אני מחפש את המקום הזה. גם ברגע זה שאני כותב את המלים האלו, אני מאוד רוצה לפתוח את האינטרנט, לא, לא לפרנן, למרות שגם זה בא לי, אלא בשביל להרגיש את השייכות למשהו גדול, להיכנס לפייסבוק, להיכנס למייל, להתרחשות הזאת, סמס מכאן משם, דבורים כאלה ואחרים, פרסום פה ושם.
אני קולט שזה משהו שמלווה אותי שנים. מאז שאני זוכר את עצמי. יש תיאור כזה בסיפור ההוא, שהוא ואח שלו יושבים צמודים לרדיו לאיזה תוכנית, ואני זוכר את עצמי גם ככה. דבוק לרדיו. בהמשך זה היה הערצה של להקות. לא הכרתי את העולם הגדול, שזה ביטוי שעוד רגע אתייחס אליו, הספקתי בפרחי מיאמי. וזה הקסים אותי. הרגשתי שקורה משהו. שאני שייך אליו. אחר כך, היה את פרחי ירושלים. ותוך כדי התיכון שהעולם הגדול התגלה לאט לאט אז כוכב נולד. תוכנית אחרי תוכנית בחשאי. ובשנים האחרונות, כמו גם בשבועות האחרונים תוך כדי הנפילות והסדרות, אז דה וויס. זה לא רק הסיפור של הריגוש והריאליטי וכל זה. זה הניסיון הזה להרגיש את החיים.
חושב על זה שרק עם פורנו אני מסוגל להיות מרוכז במשך שעות, אם לא יממות. ומעבר לכל הסיפור של הדופמין, זה גורם לי לאשליה של הנה, עוד רגע, לא הסרטון הזה, זה שאחריו, זה, זה מה שייתן לי את החיבור האמתי לחיים. ואני כל פעם מאמין לזה מחדש, באמונה שלמה, שהנה, הדבר הבא.
לא מזמן הייתי בציון דרך שנתיים של חבר. וכל הזמן אני עם ברך קופצת ומחכה לשמוע את ההפי-אנד, היה ככה, הייתי שם, אבל הנה, הגעתי לתוכנית ועשיתי ככה וככה והחיים שלי השתנו והם מאירים וכו' וכו'. ואין. לא היה כלום. סיפר על קשיים. על דרך. על תהליך. על תקשורת שעוד לא לגמרי שלמה עם אשתו. והדבר העיקרי שלקחתי מכל החצי שעה שלו היה זה שלא שמעתי שום תובנה משנה חיים, אלא כנות פשוטה, ודרך פשוטה ומבינה שכמו שההתמכרות לא הגיעה ביום אחד היא לא תלך ביום אחד, כמו שהוא אמר אחר כך קטע מהספר הלבן או הגדול שלא תורגם לעברית, שיש שם שיתוף, אחרי ארבע שנים, אומר החבר, אני מרגיש שזיהיתי ושיניתי את רוב הפגמים שלי.
החיים לא מורכבים רק מרגעי שיא כמו שהאוננות שלי בנויה. וגם לא ההחלמה. למרות שהייתי ממש רוצה שזה יעבוד ככה. ואני צריך לוותר על כל הסיפורים שהראש שלי מספר, על כל הפנטזיות שאני רוצה לפנטז ולחיות את החיים שלי כמות שהם, כמו שאלוהים נותן לי אותם. עכשיו. לא סתם חוויה רוחנית ששמעתי מחברים הייתה חוויה עם נוכחות שבמובן מסוים היא מאוד פשוטה, חזר הביתה ונתן חיבוק לבן שלו.
הדבר העיקרי שלקחתי זה שאני לא באתי לתוכנית בשביל לשמוע תובנות. יש לי הרבה מקומות שאני יכול להשיג כאלה. ואני בעצמי יכול לצטט אינספור משפטי חכמה, ולא רק של סינים עתיקים, אלא ממש כאלה שישמעו משני חיים, ושהם באמת שינו למספר אנשים את החיים. אני כאן בגלל הכנות. בגלל זה שאני מגיע לא עם ססמא או תדמית (ואוי לי אם אני אכניס אותה גם לחדר של הקבוצה. אצלנו בקבוצה יש זמן כתיבה בה עונים לשאלה. לא מזמן השאלה הייתה מהי ענווה בשבילך, כתבתי כמה משפטים. ואז הספונסר שלי שגם היה שם ענה משהו ובאינסטינקט החולני שלי הוספתי את זה אצלי כאילו זה, אבל א"ת אני יותר ויותר מודע לזה, ואפילו השתעשעתי בזה מן הצד.) אלא איך שאני, לטוב ולמוטב, בלי לנסות להיות אור יקרות הנכון, אלא אור יקרות בזמן אמת. ורק משם אני יכול להיות נוכח. ורק משם אני יכול להשתנות. ורק משם אני יכול לאפשר לאלוקים באמת להכנס לי לחיים, ולא לחיים של התדמית הריקה שלי שאני לא מפסיק להזין אותה.