מחשבות מליל תשעה באב

ליל תשעה באב. דממה בבית הכנסת, רק קולו המרטיט של הבעל קורא מנסר בחלל, כשהוא משתפך ברגש בקריאת מגילת איכה.

אני אוהב מאוד את קריאת מגילת איכה. לקבל השראה ממנגינת הרקע העצובה/מתוקה, להתכנס בתוך עצמי, ולהתמכר לעצבות משכרת חושים. תשעה באב תמיד היה בשבילי יום של "חשבון נפש". יום שבו אני נזכר ברגעים קשים שהיו לי, ושוקע בדיכאון מענג. מדמיין מה הייתי יכול להיות אילו לא היה...

אברך צעיר שישב בסמוך אלי, צד את תשומת ליבי. הוא היה שקוע כולו בספר הקינות, מצטרף מדי פעם ל"בעל קויירא" בפסוק מרגש במיוחד, "מבכה" את עצמו, לפעמים אפי' מצליח להזיל דמעה. הוא היה -"שם". בפנים. כל כך קינאתי בו, יודע שאני כבר לעולם לא אהיה שם.

זה אושר גדול - הרגשתי - לחיות התוך המועדים בפשטות. לשמוח בפורים, להיות עצוב בתשעה באב, ולפחד בראש השנה. בלי הרבה תסבוכים. זה נראה לי סוג של המשכיות רציפה כזאת, כמו דג במים, או תינוק ברחם אימו. פשוט להיות שם וזהו.

"למה אני לא כזה?" הכתה בי מחשבה.

בעל הקורא סיים לקרוא את המגילה, והציבור - במעבר חד - החל לקרוא את הקינות בקול ובקצב די מהיר. האברך שלצידי עבר גם הוא לקרוא את הקינות, בקול ובקצב. משהו צרם לי. איך אפשר לעבור בקלות כזאת משמיעת הקריאה האיטית והמרגשת לקינות האלו (במיוחד כשלא מבינים מילה ממה שאומרים)? אני הייתי צריך כמה דקות של "התאפסות" וחזרה למציאות...

פתאום זה התחבר לי. כנראה שאני רגיש מידי. אנשים מן השורה, מתרגשים - וממשיכים הלאה. כן, יש דבר כזה. אני לא יכול. כשפחדתי מראש השנה, פחדתי הרבה יותר מחברי. כשהייתי עצוב בתשעה באב, הייתי הרבה יותר עצוב מכולם.

משהו ברגש שלי מקולקל. העוצמה לא מווסתת... כמובן שהתרופה היתה תאוה. חייבים משהו מאזן, כדי לא להשתגע. התובנה הזאת הביאה אותי לתחילת מסע שאני יודע שיהיה ארוך, אבל אין לי מנוס ממנו. אני חייב ללמוד להרגיש - אבל להרגיש בצורה בריאה ומאוזנת, במקום להרגיש בקיצוניות ולברוח אל הפורנו.