כולנו מכירים את הבעיתיות של הלגימה הראשונה, אותו מושג שטבעו האלכוהוליסטים ואומץ בחום גם אצלנו, אותה לגימה שאחריה כבר אין דרך חזרה. מדובר בנושא רחב ויש המון מה ללמוד מהסיפורים המופיעים בספר הגדול (ספר הבסיס לתכניות הגמילה בשיטת 12 הצעדים) ובספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרות לתאווה), וכמובן שכל אחד שנמצא זמן קצר בהחלמה יכול להוסיף בעצמו כהנה וכהנה מנסיונו האישי.

במסגרת הפוסט הנוכחי, לא אתיימר להקיף את הנושא אלא להצביע על זווית אחת בלבד, ודווקא הזוית שאני באופן אישי פספסתי ברוב הפעמים שנתתי את דעתי על המושג "לגימה ראשונה". המדובר הוא במצב הנפשי המוזר שמופיע לפני הלגימה הראשונה (ועוד חזון למועד לדבר על הכמיהה הנוצרת אחרי הלגימה, וכן על השאלה מהי לגימה וכן הלאה).

ובכן, בספר הגדול מסופר על ג'ים שנכנס לבר כדי לאכול משהו. הוא לא חיפש אלכוהול, הוא כבר היה במקום הזה פעמים רבות בלי לשתות והוא באמת חשב שהוא מוגן. אחרי שאכל והזמין כוס חלב, עלתה בראשו המחשבה שכדאי יהיה לערבב כוסית ויסקי בחלב. בסך הכל הוא על בטן מלאה, ואף אחד לא השתכר מכוסית ויסקי בכוס חלב. הסוף ידוע.

אבל כשקראתי את הסיפור הזה משהו לא הסתדר לי. בדרך כלל כאשר נפלתי היה ברור לי מאוד שאני הולך ליפול, אלא שכל כח הרצון שניסיתי לגייס לא עזר לי, ואילו כאן מסופר על אדם שנופל "בטעות". מתי נפלתי כך בטעות?

לקח לי זמן להבין שכך בדיוק התנהגתי ועודני מתנהג על בסיס יום יומי. פעמים רבות כל כך אני משכנע את עצמי שהויסקי הפעם לא יגרום לי להשתכר, וזאת רק בגלל שערבבתי אותו בחלב... הנסיון של אלפי הפעמים שמוכיח לי שאחרי הלגימה הזאת כבר לא אוכל להפסיק את השימוש בתאווה לא משכנע אותי, ואני נמצא במצב נפשי מוזר בו הידע לא מהווה כח עבורי ואני פועל בחוסר שפיות מוחלט.

אז נכון שיש דברים שעליהם כתוב בענק שהם תאווה ואם אלגום מהם אשתכר ואפול, אבל ישנם דברים רבים כל כך שבהם אני עדיין מצליח לשכנע את עצמי שאני חסין מפניהם. אתרי פורנו הם תאווה, אוקיי, אבל מה עם אתר חדשות ישראלי רגיל? נכון שיש שם תאווה, אבל הרי הויסקי הזה מעורב בחלב. ומה לגבי צפיה בקליפים שונים ומשונים ביוטיוב? (וכל אחד יכול לשנות את הדוגמאות כפי ראות עיניו). הרי הנסיון הוכיח שהדרך משם אל האבדון היתה קצרה וחלקה, אבל למרות זאת, ברגע שלפני הלגימה הראשונה אני משוכנע באמת ובתמים שהפעם אני חסין ואני יכול לעמוד מול התאווה מבלי ללגום.

מה הפתרון למצב נפשי מוזר שכזה? ראשית כל, להתנהג כחסר אונים. אם אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה, אז לא אנסה לבדוק את הגבולות. כשאני מזהה פצצה בבית, אני לא מנסה לבדוק אם אני יכול לנטל אותה אלא בורח כמו מאש.

אבל עבורי זה לא יספיק. הבעיה היא שהמוח שלי מספר לי שוב ושוב שמול הדברים הפעוטים האלו - אני לא חסר אונים. לכן אני צריך את אלוקים לצידי, 24/7. בלי העזרה שלו - אין לי סיכוי להישמר מפני הלגימה הראשונה, ואילו אחריה - אני מת.