יש משפטים כאלו שנתקעים בזיכרון, לא בגלל שהם מיוחדים אלא סתם ככה, אולי בלי סיבה. משפט אחד כזה שמעתי כשהייתי ילד בערך בגיל שמונה או תשע, בשיחה של אמא שלי עם חברה שהתלוננה באזניה על הילד שלה שכל בוקר קם רטוב כי הוא מרטיב במיטה. היא היתה מאוד לחוצה מכך ואמא שלי ניסתה להרגיע אותה ואמרה "נו, מה כל כך נורא שהוא מרטיב, תני לו שיהיה לו חם וטוב"...
נזכרתי במשפט הזה היום בשיחה עם חבר שטען שמפחיד אותו להיכנס לכל התהליך של החלמה כי הוא פשוט מבוהל ממה שהוא מגלה על עצמו. הוא אמר שכאשר הגיע לקבוצה בפעם הראשונה הוא בעצם הסתכל במראה בפעם הראשונה ומה שהוא גילה היה מאוד מרתיע.
לילד הזה שלא מצליח להפסיק להרטיב יש שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא להמשיך להרטיב, לשחרר ולהינות מהחמימות המתפשטת במהירות, אבל אז לקום בבוקר מבוייש, קר ורטוב. אפשרות שניה היא לקום באמצע הלילה למרות שזה לא כיף, ולמרות הרצון רק להישאר מתחת לשמיכה ולשחרר, אבל בבוקר לא קר ולא רטוב ואין בושה ואין גועל מעצמי. וגם לי יש את אותן שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא להיכנע לדף, לוותר, ובאמת לקבל הקלה רגעית כשהתאווה נותנת שחרור ומקום חם ונעים לברוח אליו, ביחד עם תחושה של ערפול חושים ושהעולם יילך לעזאזל. האפשרות השניה היא לבחור בדרך הקשה, לעשות את הפעולות כדי לא ליפול, וזה אמנם לא כיף כמו הפורנו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זאת דרך לחיות חיים נורמליים.
אף אחד לא מבטיח שהדרך להפסיק תהיה קלה, ובודאי שאף אחד לא טוען שהויתור הוא קל. הרבה יותר קל ליפול מאשר לוותר על התאווה, בדיוק כפי שיותר קל להישאר במיטה מאשר לקום באמצע הלילה וללכת לשירותים. ברגעים קשים בחיים, הרבה יותר קל לפתוח אתר פורנו או לצרוך תאווה בכל דרך אחרת, מאשר להתמודד עם קשיי החיים. שם אין דרישות, יש הרבה אנדרנלין ואפשר להיעלם בתוך הענן הזה ולכבות את המוח לחלוטין. לעומת זאת הויתור כרוך בקושי, וזה אומר שצריך לוותר על הנוחות הרגעית, להתמודד עם המציאות ולהשקיע בדברים שלא כיף.
אבל אם אני רוצה החלמה, אני חייב לוותר למרות הקושי. ויתור מעצם טבעו הוא משהו שצובט בלב ומשאיר טעם של פספוס, ולעומת זאת בטווח הארוך הוא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים. אז למרות הכל, עדיף לקום באמצע הלילה וללכת לשירותים, ולא להרטיב במיטה ולהינות מכמה שזה מרגשי חם ונעים...