ההתמודדות שלי בהחלמה עברה הרבה שינויים מאז הגעתי להחלמה. אם בהתחלה הייתי בטוח שכל הסיפור הוא פשוט משיכה לתאווה, היום ברור לי שהמשיכה לתאווה היא רק קצה הקרחון, אבל את רובו של הקרחון לא רואים, הוא שקוע מתחת למים, אבל הוא נמצא שם, קר ואימתני, מאיים למשוך אותי איתו למצולות. אז נכון, הגעתי לכאן בגלל התאווה, אבל אני נשאר כאן לטפל בפגמי אופי, אלו שנמצאים מתחת לפני השטח, אבל ההשפעה שלהם עליי היא מכריעה. היום אני יודע שאם אני עומד שוב פעם חסר אונים מול התאווה, זה בגלל שאני פועל מתוך פגמי אופי.
המקום שבו פגמי האופי שלי הכי בולטים הוא בתוך הבית, בהתנהגות מול האישה והילדים. למעשה אין בכך שום פלא, כי בבית אני כמובן מרגיש בבית, ודברים שבחוץ אני לא מעיז לעשות - אעשה בבית. בדיוק כפי שבתוך הבית אני יכול ללכת עם פיג'מה אבל לא אגיע כך לפגישה עם הבוס, כך אני יכול להתנהג מול אשתי בצורה שלעולם לא אתנהג כלפי הבוס במשרד.
ביום שישי, אחרי כמעט שבוע של חג מקסים, הגעתי לפיצוץ עם אשתי. על מה? לא בדיוק ברור. במבט לאחור אני לא מבין מה היה הדליק את הניצוץ, אבל אין ספק שהלהבה היתה גדולה. וכשאני פועל מתוך פגמי אופי של טינות ושליטה, אני מתנהג בצורה מאוד לא נעימה ולא נכונה, וכך לצערי התנהגתי. הענין הוא שמהניסיון שלי אני יודע שאם אני ממשיך לפעול כך, לא לוקח הרבה זמן עד שהתאווה מגיעה לביקור, ואת זה מאוד לא רציתי.
מה עושים? בתכנית של הצעדים לימדו אותי לתת. הרעיון הוא שנתינה עוזרת לי לצאת מהאגו ואז מאפשרת לי להשתחרר מהפגמי אופי, וההמשך הוא כמובן שהתאווה מרפה. את האמת? לא הרגשתי כמו שמתחשק לי לתת כלום במצב הזה. רציתי להמשיך להתחפר בתוך הטינות, להרגיש כמה אני צודק בכעסים שלי, ושיישרף העולם. במקום זה עשיתי את ההיפך בדיוק ממה שהרגשתי ורציתי, והלכתי לקנות לאשתי פרחים לשבת. בהתחלה עוד השתעשעתי במחשבה לצרף לפרחים פתק ולכתוב "למרות שלא מגיע לך", אבל בסוף החלטתי לכתוב "למרות המריבה - מגיע לך".
מיד אחרי שנתתי לאשתי את הפרחים, הרגשתי הקלה. זה לא שהכל נמחק ברגע, אבל הרגשתי שאני מתחיל לצאת מעצמי. הרגשתי שהנתינה עשתה שינוי. במקום הגישה הקודמת של הטינות שבה מה שחשוב זה מה אני מקבל, התחיל תהליך הפוך, ועם הגישה החדשה לא היה מקום לתאווה, כי תאווה זה לקחת ואהבה זה לתת, ואי אפשר לקחת ולתת בו זמנית. או שאני נותן, או שאני מקבל, ואני בחרתי לתת.