כל מי שמתמודד עם התמכרות וגמילה מכיר היטב את המושג "קבלה" ואת חשיבותו כצעד ראשון ופורץ דרך לקראת החלמה. בלי קבלת ההתמכרות אין החלמה, ובלי קבלת החיים כולם כפי שהם - אין החלמה. בסוף הספר הגדול (ספר הבסיס לגמילה בשיטת 12 הצעדים) ישנו סיפור מאוד חזק בנושא ההתמכרות והקבלה, הנקרא "רופא, אלכוהוליסט מתמכר", או תחת הכותרת המדוייקת יותר בספר בגירסא האנגלית: "קבלה היתה התשובה". חלקים מתוך הסיפור הזה נקראים לעתים קרובות בקבוצות של הצעדים, בעיקר את הקטע הבא:

וקבלה היא התשובה לכל הבעיות שלי כיום. כשאני מוטרד, זה מכיוון שאני מוצא איזה שהוא אדם, מקום, דבר, או מצב - איזו שהיא עובדה של חיי - שאינם מקובלים עלי, ואיני יכול למצוא שלווה עד שלא אקבל את האדם הזה, המקום הזה, הדבר או המצב כמשהו שצריך להיות בדיוק כך ברגע זה. שום דבר, באופן מוחלט שום דבר, אינו קורה בעולמו של אלוהים בטעות. עד שלא קבלתי את האלכוהוליזם שלי לא יכולתי להשאר מפוכח, לא אוכל להיות מאושר אלא אם כן אקבל את החיים בדיוק בתנאים שלהם. אני צריך להתרכז לא כל כך על מה שצריך להשתנות בעולם, כמו על מה צריך להשתנות בי ובעמדות שלי.

אז מהי קבלה ומה השלב הבא אחרי שאני מקבל את ההתמכרות שלי או כל מצב אחר בחיים? שמעתי על כך משפט יפה מחבר וותיק בקבוצה שלי: "אני לא יכול לעשות שום דבר בנידון. אז מה אני עושה בנידון?". הרעיון הוא פשוט, כיון שרק כאשר אני מקבל את העובדה שאני חולה ואני לא יכול לעשות שום דבר בנוגע לכך, אז יש סיכוי שאלך לרופא לטפל בבעיה שלי.

בקבוצות של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) הם תימצתו את זה ל AAA שהם: Awareness Acceptance Action - מודעות, קבלה, פעולה.

נאמר שאדם קם בבוקר תקופה ארוכה עם כאב ראש, אבל הוא לא ממש שם לב לכך בגלל כל מיני סיבות כאלו ואחרות, די ברור שהוא לא יעשה שום דבר כדי לטפל בבעיה שלו. לכן השלב הראשון בטיפול בכל בעיה הוא המודעות. ראשית כל עליי לדעת שאני סובל ממשהו. אבל הידיעה הזאת לא מספיקה כיון שיתכן שאני יודע שכואב לי הראש אבל לא מוכן לקבל את העובדה הזאת. אני חושב שזה לא מתאים, שלא יאהבו אותי, שיפטרו אותי מהעבודה וכן הלאה, אז למרות שאני מודע לכאב, אני לא מקבל את הדברים וממשיך להתעלם. רק אם אני מקבל את המצב כפי שהוא ויודע שאין לי שום דבר שאני יכול לעשות בקשר לכך, זה ידחוף אותי לפעולה לטפל בכך. כאשר האדם יודע שכואב לו הראש והוא מקבל את המצב (למרות אי הנעימות והחששות וכן הלאה), הוא יפנה לקבלת עזרה ויטפל בבעיה שלו.

זה בדיוק ככה בנוגע להתמכרות, ובאותו אופן בנוגע לכל דבר אחר בחיים. שנים לא ידעתי שיש לי בעיה. חשבתי שאני כמו כולם (יש מישהו שלא אוהב מין?) או פשוט התכחשתי לכך שיש לי בעיה (אני נקי כבר יום ורבע אז בטוח זה מאחריי). גם כאשר נהייתי מודע לבעיה (כיון שכבר לא יכולתי להתכחש לכך), עדיין לא עשיתי דבר בנושא כיון שלא קיבלתי את זה. מה לי ולהתמכרות, ומה לי ולהתמכרות למין? אבל כאשר קיבלתי את העובדה שאני מכור, אז - ורק אז - יכולתי להמשיך הלאה לשלב האחרון שהוא שלב העשיה.

רק מכיון שאני מקבל את העובדה שאני מכור כדבר שלא ניתן לשינוי, זה נותן לי סיכוי לעשות את הפעולות הנכונות ולהפסיק להשתמש בתאווה באופן פעיל. נכון, לעולם לא אחזור להיות אדם רגיל אלא אהיה מכור לנצח, אבל זה לא אומר שאני צריך ליפול היום. אם אני מודע לבעיה ומקבל אותה - אני יכול גם לפעול ולעשות כדי לשנות את המצב כעת.

"קבלה היא המפתח ליחסים שלי עם אלוקים. אני לעולם לא יושב בחוסר מעש וממתין לאלוקים שיאמר לי מה עליי לעשות. במקום זאת אני עושה את מה שאני יכול לעשות, ואת התוצאות מכך אני משאיר עבורו. מה שלא תהיה התוצאה - זהו רצון ה' עבורי" (הספר הגדול).