חג הפסח מתקרב, חג הגאולה. השנה יותר מכל שנה, הגאולה מקבלת אצלי משמעות מיוחדת, משמעות שנוגעת בשנה זו אלי. כן, השנה גם אני זכיתי לגאולה. זכיתי בשנה זו ליציאת מצרים הפרטית שלי. אמנם נגאלתי לא מזמן, אבל בכל זאת תחושת השחרור כובשת כל פינה.

כמו אז גם עכשיו אני מהלך בארץ לא זרועה. כמו אז גם עכשיו עולים בי מדי פעם קולות ערב רב 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', 'זכרנו את ה...'

כמו אז גם עכשיו ראשי מסתובב לאחור בתנועה בלתי נשלטת, לראות שמא פרעה ומרכבותיו רודפים אחרי על מנת להחזיר אותי אל הגלות, אל הסבל שסבלתי עד כה.

דבר אחד מעיב על ראשי בתוך כל השמחה הזו, ואין זה ענני הכבוד. ההחלמה, אינני מצליח להתקדם בהחלמה. כל מיני סיבות חיצוניות מונעות ממני להתקדם. אבל, יש לי הרגשה שהכל מלמעלה.

בליל הסדר אנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולה. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ו... לקחתי. אופס, טעות, עכ''פ לפי הגאון מווילנה. הגאון אומר שהלשון ולקחתי אינה משמשת כלשון של גאולה, כמו והבאתי שאינו משמש כך. מבאר הגאון שגאלתי טומן בחובו שתי לשונות של גאולה, ביד חזקה, ובזרוע נטויה

בעיני, זו התשובה להתמהמהות שלי. כרגע אני אוחז בשלב הגאולה של הגאולה שלי, לצאת מתוך החושך הגדול שהייתי נתון בו. גאולה זו מורכבת משלבים מאוד מורכבים, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ובזה לבד יש הרבה, יד חזקה וזרוע נטויה. כל זה הוא תהליך וזה לא ביום אחד. כרגע עלי להתמקד ביציאה מהגלות. השלב השני הוא ההחלמה שבגאולה שלי, שזה כבר טמון בלקחתי, והבאתי. זהו כבר ההחלמה, להעמיד אדם אחר מהאדם, או אולי מהתת אדם, שהייתי עד כה.