יומני היקר,
קראתי לפני מספר דקות על חבר שמפחד שהכל יקרוס לו. אני כל כך מבין אותו. אתה זוכר, יומן יקר, את תחילת הדרך שלי. לא האמנתי. הייתי בטוח שהרעיון הזה של לא לאונן יותר הוא רעיון עיוועים. הייתי בטוח שהיצר יושב לי בפינה. לא הבנתי לאן אני נכנס, הבנתי רק דבר אחד, אני לא רוצה ללכת לאחור.
אני זוכר שכתבתי לך כמה פעמים, שאין דבר יותר גרוע מלחזור אל הבכי של הילד שלי, החולה, ממנו התעלמתי והמשכתי לראות פורנוגרפיה. היה משהו בהתעלמות הזו שלי, מהבכי, שהרג אותי. שהבליט לי באיזו אטימות אני נמצא.
ההבנה הזו הלכה והתעצמה בשבועות הראשונים. הבנתי מה עשיתי לעצמי, הבנתי כיצד השנאה העצמית שלי הזינה את הצורך שלי להצטיין, ולהוכיח. הבנתי כיצד הריצוי שלי מזין את השנאה העצמית שלי, את הדימוי העצמי החלש. הבנתי שהמערכת כולה יכולה להוביל אותי לקריסה סופית, לבגידה באשתי עם אישה חיה. ההבנה הזו נחתה עלי כמו ברק.
אין לי לאן לחזור.
אין
אין
אין
לא הייתה לי ברירה, וכשאין ברירה - לא מפחדים. נושמים עמוק, וקופצים. להפתעתי, גיליתי שאני לא כל כך מגעיל כמו שחשבתי, גיליתי שאנשים אחרים מקבלים את דברי, גיליתי שאני יכול להסתכל להם בעיניים ולהגיד: אני רוצה פורנוגרפיה עכשיו, למרות שאני בן תורה, אברך, נשוי עם ילדים, אדם מן השורה, והם...הם מבינים.
ההבנה הזו, ההכלה, הכניסה אותי לסחרור.
אתה זוכר, יומן יקר, כיצד הייתי כותב בפורום, מגיב כמעט על כל הודעה שנכתבה במגילה די ארוכה, מוצפת רגשות.
זה היה מלהיב, משחרר, וזה נגע עמוק עמוק באחד הפצעים הכי יסודיים בנשמתי - הבדידות. התחושה שלא מבינים אותי, התחושה, שלעזאזל - אני לא אמור להתעסק בזה. שאני צריך למלא ראשי בחכמה 'אילת אהבים אילת חן' ולא בעיסוק ב...גועל הזה. ופתאום אני מגלה שיש בעיסוק בחלקים המפלצתיים שבאישיות שלי משהו יפה, אני נתקל באנשים שאני לא יכול שלא לומר עליהם את הביטוי שנאמר על מנהיגי ישראל 'איש אשר רוח בו', והאנשים האלה עשו בחייהם דברים שלא העליתי על דעתי שיכולים להצמיח אישיות רוחנית, ועובדה.
אני נחשף לקהילה הזו, בה אני יכול להפסיק להתחבא. זה ממכר, אבל לא במובן הרע של העניין.
יומני היקר, זה יותר משחרר ממכר. זה פותח ערוצים של ביטוי שלא העליתי על דעתי שביכולתי לפתוח. בהתחלה זה הציף אותי, ואותך, בהרבה מילים, ואחר כך, זה התחיל להיות נורמאלי, אני כבר יכול להתבדח עם אשתי על הסגנון הרגשני שלי בקבוצות, ואפילו על המשיכה שלי לפורנוגרפיה, זה כבר לא סוד. זה נעשה למשהו שניתן לדבר עליו, לקבל אותו, ואפילו לצחוק עליו.
אני מקווה להמשיך בדרך זו, ומקווה שתישאר איתי.