לאחר תקופה משמעותית של נקיות (חצי שנה), אני מרגיש צורך להודות לה'. אני עובר בימים אלו תקופה לא קלה מבחינה אישית, שקשורה בעיקר לפן המקצועי והתעסוקתי. ומבלי לשים לב כמעט, אני עובר אותה כמעט ללא בריחות לתאווה. חלק מהזמן אני יושב מול מחשב וזמני בידי לגמרי. כבר הייתי במצבים דומים בעבר. המנגנון מוכר. פנאי, שמוביל לשעמום, שגורם לפחדים וחוסר נוכחות מצמית, ריצה לעתיד, מה יהיה, איך יהיה, כמה יהיה - ומשם כעס עצמי וכעס על ריבנו של עולם שאינו מסייע לי להגשים את עצמי עם כל כשרונותי וטהור לבבי. ומשם - תאווה, כילוי זמן,נפילות, מה שמלבה את הכעס העצמי, וההרס העצמי, וחוזר חלילה, מעגל הבריחות שבו הייתי תקוע כ"כ הרבה שנים.

ורק להיום, אני מסתכל על השבועות האחרונים. תקופה לא קלה. אבל המסירה והבה שהכל מאיתו יתברך, והתפילות על הבריחות שלי, כנראה עוזרות. וכנראה יש תועלת מצטברת בתת מודע לעבודה משמעותית לאורך זמן של התוכנית. תודה לה' הטוב, אני לא בורח לתאווה. בכלל, אני פחות בורח. הפחדים פה. לא הלכו לשום מקום. הכעס העצמי ועל הקב"ה מזדחל, אך יש הרבה שחרור גם. אני פעיל. אני נוכח הרבה יותר. כשצריך לשיםדברים מאחורה (כמו לפני הכניסה בדלת הבית, אל סערת הילדים והעמל והחום) - אני שם מחסום ונוכח איפה שאני צריך להיות.

לפני התוכנית הייתי יוכל לחלום על מציאות כזאת. בתקופות כאלה הייתי אכול מחשבות תוכפות ונשנות, אובססיות של טענות, נאומים, תכנון שיחות עתידיות, שכתוב שיחות וסיטואציות מהעבר, מאותו היום, שבוע לפני או 5 שנים לפני. הייתי עומד ליד הכלים בכיור ומדבר לעצמי. הייתי זעוף ומוציא זאת על הילדים. הייתי מבולבל וקר וקשה לאשתי.

אסירות תודה, רק להיום, זה שונה כל כך.

ה'. אני מוסר לך את חיי. קח את זה מפה. אני עושה מה שאני יוכל כדי להבהיר דברים. אך יש בלבול ופחד וחוסר ביטחון. אני מודה לך על כל מה שעשית עימדי. על החסד והאמת. על מתנות. על התוכנית. על הזכות לדעת אותך, לרצות לתת ולא לקחת. לרצות לעשות את רצונך. על קבלה עצמית. על ויתורים. על שחרור. בבקשה ה' הראה לי מה אתה רוצה ממני. תודה שאתה פה.