האמת שהשאלה הזאת של "למה דוקא אני", לא מטרידה אותי באופן קבוע, אבל בפירוש מפעם לפעם אני לא יכול שלא להרהר בכך. כל זמן שמדובר סתם בשאלה תיאורטית זה לא בעייתי, אבל כאשר זה הופך לנושא שגורר אשמה והרבה רגשות שליליים נוספים - זה כבר מסוכן לי.

אתמול קראתי בספרון של AA "לחיות בפיכחון", שהשאלה מדוע דווקא אני מכור היא כרטיס כניסה ישיר לבר, או במקרה שלי - כרטיס כניסה אל מחוזות התאווה. אין בשאלה הזאת דבר מעבר לכך, ולא מדובר כאן במחקר מדעי אלא בחיים שלי.

הרחמים העצמיים שלי כמכור הם דבר שמלווה אותי באופן די קבוע. זה חלק ממני ומהאישיות שלי. אבל כשאני מתדלק את זה - המצב הופך להיות מסוכן. תחושת חוסר השייכות איננה חדשה עבורי, ורק כעת בהחלמה אני מתחיל להבין כמה הרגשתי לא שייך ומנותק. כשקראתי את הדברים בתחילת הספר הלבן בפעם הראשונה - זה הכה בי. "תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה את מה שראינו בחיצוניות של אחרים". ולא יכולתי שלא לשאול: למה לעזאזל? למה אני שונה, למה אני חולה.

לקח לי זמן להבין שזה חלק מהתסבוכת הרגשית שאני מעורב בה כתוצאה מאותה התמכרות אל התאווה. זה בטח נכון אצל כל מכור, אבל מכור לתאווה זה משהו מיוחד. אני לא סתם מרגיש שני אנשים אלא שני אנשים הפוכים בתכלית. כל מה שאני אחד רוצה - האני השני שונא. וזה גרם לי תחושת דחיה מעצמי.

בתחילת השבוע, ברגע של דכדוך ושל השאלה "למה דווקא אני", שלח אותי הספונסר שלי לכתוב רשימה של אסירויות תודה על המתנות שקיבלתי מאלוהים בשנה האחרונה. אחד הדברים שהתפלאתי לראות ברשימה שאני עצמי כתבתי היה: "די אהבתי את עצמי". אני? אוהב את עצמי?! משהו כאן לא מסתדר. לא, אני לא מדבר על הריכוז העצמי הנורא שאני בתוכו, זה לא אהבה, זה סתם קשקוש. אני מדבר על כך שאני יכול לחשוב על עצמי בצורה מפוכחת ולראות את המעלות שלי, ביחד עם החסרונות שלי, ולומר לעצמי שזה בסדר גמור. זה אני.

אז למה דווקא אני? כעת אינני מחפש תשובה. אני לא מחפש תשובה לשאלה למה דווקא אני מכור, בדיוק כפי שאינני מחפש תשובה למה דווקא אני מחלים. הספונסר שלי אומר שהוא לא מתווכח לא עם המחלה ולא עם ההחלמה. ולמרות שישנן תשובות על השאלה הזאת, אני מעדיף להימנע מלהיכנס בכלל למקום הזה, כיון שהוא מסוכן לי. הוא מסוכן לי כי אם אני שוקע בביצה הטובענית של הרחמים העצמיים - אני טובע. יש אנשים שיש להם את הפריוויליגיה להתעסק בשאלות הפילוסופיות של החיים, מדוע יש עניים ועשירים, חולים ובריאים וכן הלאה. אבל עבורי השאלה הזאת היא לא פילוסופית אלא מסוכנת.