אם אני צריך לבדוק איפה השינוי הכי מהותי בגישה שלי אל התאווה, זאת תהיה משימה לא פשוטה בכלל. הרבה מושגים חשובים נכנסו לחיי, מי מהם בסערה ומי מהם בהתגנבות יחידים, ויחדיו הם חוללו את השינוי.
ובכל זאת, למרות שישנם הרבה שינויים, אני מוצא את עצמי חוזר אל אחד מהם שוב ושוב. המדובר בהבנה וההכרה בכך שאף אחד לא יציל אותי ואף אחד לא יעשה עבורי את העבודה. לא הרב, לא הפסיכולוג, לא הלימוד והתפילה, לא אשתי, לא הקבוצה ולא הספונסר. (האמת היא שגם אלוקים לא יעשה עבורי את השינוי אלא אם כן הוא יראה שאני לוקח אחריות על עצמי אבל זה נושא אחר).
בעצם, הגישה הזאת לפיה מישהו יעשה עבורי את העבודה, מגיעה מאותו מקום חולה של הנפילות בעצמן. בעולם הפנטזיה של התאווה, יכולתי לשרוף אין ספור שעות מרותק לחיפוש של אותו רגע "מושלם", שכאשר אמצא אותו - יבוא מנוח לנשמתי. אבל גם כאשר מצאתי את אותו רגע, המשכתי מיד לחפש הלאה, כי ברגע שהגעתי אליו הוכיחה לי המציאות שאין דבר כזה ואף אחד לא יכול לעשות אותי מושלם ולעבוד עבורי. אז המשכתי לחפש - ולברוח.
כך היו נראים הצעדים הראשונים שלי בהחלמה. בהתחלה פניתי לפסיכולוג, אבל הפניה היתה מעורבת עם תחושה ותקווה שסוף סוף יהיה מי שיבצע את העבודה עבורי. כן, אצטרך להגיע לפסיכולוג, לדבר ולעשות מה שהוא אומר אבל את הוא זה שיקח את האחריות. התקווה שקיננה בי היתה שסוף סוף, אחרי עשרים שנים, יהיה מישהו שיקח ממני את המאבק המתיש הזה עם התאווה. אחר כך הגעתי לקבוצות ומיד חיפשתי ספונסר - חבר ותיק יותר שילווה אותי ויעזור לי. בתוכי חיפשתי בעצם מישהו שיעבוד עבורי. כאשר יהיה לי קשה, הוא זה שיגיד לי מה לעשות ולי יישאר רק לבצע את הדברים.
אבל היום אני יודע שאין דבר כזה. הספונסר יכול לכל היותר להציב מולי את המראה ולספר מה עבד בשבילו כאשר היה במצבים כאלו, אבל את העבודה אני חייב לבצע לבד. אף אחד לא צונח יחד איתי מהמטוס. אכן בקבוצה מלווים אותי עד לרגע שאני עומד בפתח לקראת הקפיצה אבל את הקפיצה ופתיחת המצנח אני חייב לעשות לבדי.
ולמרות הכל, ביחד עם כך שדורשים ממני לקחת אחריות על עצמי, את האחריות אני מותיר בידיו של אלוקים.