סרטון חדש של 'שמור עיניך' הושק בימים אלו, והוא מיועד לחברים חדשים. הסרטון מציג את הבעיה, הפתרון והדרכים השונות להתמודדות עם התאווה, כולל דברי רבנים חשובים בנושא. לצפיה היכנסו לדף הבית

ארץ אוכלת יושביה

שני חברים הגיעו לרב לדין תורה בסכסוך קשה על שטח נדל"ן. כל אחד טוען בתוקף שהקרקע שייכת לו. הרב שומע את טענותיהם ואחר כך אומר: 'ברצוני כעת לשמוע מה יש לקרקע עצמה להגיד'.. בעלי הדין לא הבינו למה הרב מתכוון אך צעדו אחריו לשטח המריבה. הרב השתטח מלוא קומתו על הארץ ועשה עצמו כמקשיב לאדמה, לבסוף קם ואמר: 'האדמה טוענת ששניכם שייכם לה..!' הבינו השניים את המסר, הגיעו לפשרה ונשארו ידידים.

להתגבר על הפדח

אני רוצה להשתנות. על-ידי עבודת הצעדים, אתגבר על הפחד וההכחשה ואמצא את הקבלה הדרושה לשינוי.

שלוש שנים נקיות ואין לי חזקה...

בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, אני חוגג היום שלוש שנים של נקיות מהתמכרות פעילה למין ולתאווה. נס ענק שלא נגמר, מחולק ל1,093 ניסים של יום ועוד יום ועוד יום של נקיות. כשאני כותב "לא מובן מאליו" זה מוריד מהערך של המילים האלו, כי באמת לא רק שזה לא מובן מאליו אלא שזה לא מובן בכלל. אחרי כעשרים שנים של שימוש מאסיבי בתאווה החל מגיל צעיר, אין ספור נפילות, אין סוף שעות של צפיה בפורנו, בלי סוף פנטזיות ואובססיה מטורפת למין - ופתאום נקיון ארוך ומתמשך של שלוש שנים. עבורי זה לא מובן בכלל איך זה שייך. נס.

אז אחרי שלוש שנים של נקיות, האם אני יכול לנוח על זרי הדפנה ולומר לעצמי שכעת יש לי חזקה של נקיון והכל בסדר? מסתבר שלא. אני אמנם "מכור בהחלמה" אבל עדיין מכור. בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הגמילה בשיטת 12 הצעדים) מופיעה המילה "החלמנו" בלשון עבר יותר מפעם אחת, וביחד עם זה כתובים דברים מאוד ברורים לגבי זה שעלינו לעקור ממוחנו את המחשבה שאנחנו כמו אנשים רגילים או שנהיה כמו אנשים רגילים. אחד השותפים המייסדים של התכנית כתב שאנחנו כמו מלפפון חמוץ - לעולם לא נחזור להיות מלפפון רגיל...

במילים פשוטות זה אומר שלמרות הנקיון ולמרות שהאובססיה בדרך כלל נלקחת ממני על ידי אלוקים - אני עדיין מכור, וזה אומר שני דברים: א. שאני חייב להמשיך לעשות את הצעדים כדי להישאר בהחלמה. ב. שאני עדיין חסר אונים מול התאווה.

כן, גם אחרי שלוש שנים, כל בוקר כאשר אני לוקח את הילדה שלי לגן וצריך להתמודד עם נשים אחרות - עליי להיכנע פעם נוספת, להודות שאני חסר אונים מול התאווה, ולוותר על הרצון להסתכל ו"לשתות" לתוכי את המראות. אני לא מדבר כעת דוקא על המבט השני אלא אפילו על המבט הראשון, אותו מבט שנעשה מבלי כוונה בכלל בו אני נתקל במושא תאווה ומיד מסיט את העיניים. הרי התמונה הזאת מאותו שבריר שניה נצרבה לי בזיכרון, וכעת השאלה היא האם אני "שותה" אותה לתוכי או מוותר. הרצון שלי הוא כמובן לשתות לתוכי את המראות האלו, אבל אני מודה שאני חסר אונים, נכנע ומוותר.

האם זה ישתנה יום אחד? התשובה שלילית. לא משנה כמה זמן אשאר נקי, המוח שלי תמיד ירצה לחזור לשימוש בתאווה. מה שכן, היום בהחלמה אני לא מוכח לפעול בצורה כפייתית. יש לי בחירה, וכך למרות שאני רוצה - אני עושה ההיפך. אני מאוד רוצה לצרוך תאווה, אבל אני נכנע ומוותר על כך.

חוקרי המוח מראים שמוח של מכור נפגם באופן פיזי לחלוטין, וחלק מהנזקים לא חוזרים לתיקונם גם אחרי שנים ארוכות בהחלמה. השימוש שוב ושוב יצר במוח שלי מסלולים שאני פועל על פיהם באופן אוטומטי לחלוטין. בהחלמה נוצרים מסלולים חדשים ובריאים, אבל הישנים החולים לא נעלמים. המצב הוא שאחרי תקופה בהחלמה, יש במוח שני מסלולים, שניהם זמינים: האחד בריא והאחד חולה. אז בעוד בעבר לא היתה לי אפשרות שלא להשתמש בתאווה, כעת זה בידיים שלי. יש לי בחירה במה לבחור, אבל תמיד תמיד אשאר מכור, עם רצון לתאווה. לכן, גם אחרי שלוש שנים, אני עדיין חסר אונים, ועדיין חייב לעשות את אותן פעולות שעשיתי לפני שלוש שנים כדי שאלוקים ישמור אותי נקי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

יש תכנית והיא עובדת (אם עובדים אותה)

מספיק להזכיר היום את המילה "התמכרות" ולראות את התגובה של אנשים, כדי להבין שהיום מדובר במגיפה במימדים מבהילים. כבר לא מדובר רק על מכורים לסמים או אלכוהול אלא להמון דברים אחרים, שהמשותף לכולם היא התוצאה ההרסנית שלהם. לא משנה אם מדובר בחומר שצורכים אותו או בהתנהגות מסויימת, התוצאה היא אותה תוצאה. וכמובן, על כל אחד שחולה במחלה הזאת יש רבים אחרים שסובלים ובראשם בני המשפחה.

בשני העשורים האחרונים, ככל שחקר המוח התפתח, כך נהיה ברור יותר כל הנושא הזה של התמכרות. בעוד בעבר היו הדברים מבוססים בעיקר על נסיונם של המכורים עצמם, היום הפך כל העסק לנושא מדעי-רפואי כמו כל מחלה אחרת. גם המחלה וגם הדרכים להחלים הם היום דברים שניתן לראות בסריקות מוח שונות כמו MRI, ופסיכולוגים, פסיכיאטרים ודומיהם מתקדמים בחקר ההתמכרויות עוד ועוד כל הזמן.

ולמרות הכל, למרות ההתקדמות הרבה, עדיין הדרך המרכזית להחלמה היא שיטת 12 הצעדים, שמייסדיה לא היו אנשי מקצוע, ולא כתבו אותה על פי אף אמת מידה מדעית או רפואית. במרכזי גמילה בכל העולם משתמשים בשיטה הזאת, וגם כאשר מוסיפים לה כלים נוספים כמו טיפול מקצועי או במקרה הצורך טיפול פסיכיאטרי, עדיין היא הבסיס לכל שאר הכלים. ההבנה שמדובר במחלת נפש שיש לה שלושה מרכיבים נפשי, גופני ורוחני, מקובלת היום כמעט על כל מי שמטפל בהתמכרויות.

אחוזי הגמילה בעולם כולו אינם גבוהים, ואחוזי הגמילה מהתמכרות למין נמוכים במיוחד. ועדיין, מי שעובד את התכנית ברצינות ובהתמדה, יודע שיש לו סיכוי. התכנית עצמה היא פשוטה, אבל בפירוש לא קלה, ומה שחשוב יותר היא שהתכנית הזאת עובדת. הבעיה היא שהתכנית עובדת רק אם עובדים אותה...

אף אחד לא מבטיח לנו חיים קלים, אבל אם אנחנו באמת ובתמים מוכנים לעשות הכל כדי להחלים, אז יש כאן תכנית עבורנו והיא עובדת. יש קשיים בתהליך, יש קשיים גם אחרי תקופות של החלמה, יש לפעמים מעידות ויש בעיות אחרות בחיים, ומי שמבטיח לנו ניסים ונפלאות בלי מאמץ - פשוט משקר. אם אנחנו מצפים לתכנית קלה ונעימה שתעשה עבורנו את העבודה ואחר כך נחיה באושר ובעושר עד עצם היום הזה, אז באמת התכנית הזאת איננה עבורנו. למעשה, התכנית היא בדיוק ההיפך מכך, כי היא אומרת לנו שיהיו קשיים - אלא שנדע איך להתמודד איתם. היא אומרת שנמשיך לרצות תאווה - אלא שנוכל לוותר על כך.

התכנית עובדת. השאלה היא האם אנחנו מוכנים לעבוד.

דמיון מודרך

הרבה פעמים קשה לאדם להתנתק מהרע מחמת עצם ידיעתו כמה הוא שייך לרע. וע"ז עצתו היא שיעשה עצמו כבריה חדשה, ועכ"פ בדמיונו יעשה עצמו כאילו שאינו מכיר כלום מהרע, ואז יוכל לנתק עצמו לגמרי מכל השייכות מהרע. וזהו כמש"כ רבינו יונה בתחילת יסוד התשובה שיעשה עצמו כאילו בו ביום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה וזה היום תחילת מעשיו וכו' ע"ש.

(מתוך הספר "והאר עינינו" מאת הרב יוסף שלמה גולדשמיט)