הודעות: 

- אנא שלחו לנו "חיזוקים" שנוכל לשתף אותם עם שאר החברים במייל היומי

- דרושים מתנדבים לתרגום מאנגלית לעברית

חבר ב-GYE משתף:

המלחמה המשמעותית ביותר שאני מרגיש בהתמודדות הזו כל השנים היא על השאלה 'מי אני באמת'. בעיני החברים שלי וכנראה גם בעיני ההורים שלי אני בחור ישיבה, לומד כמו שצריך, מתפלל, חולם להיות ירא שמיים ומתלבט על המשך דרכו. נשמע טוב, לא?

אבל הרבה פעמים, כשמשבחים אותי אני ורק אני יודע מי אני באמת. באמת אני לא שווה כלום, כל אישיותי קורסת אל מול לחיצת כפתור. מספיק שאף אחד לא בבית, והכל נשכח. וכמה שאני מתוחכם, יודע להסתיר, יודע ליצור לעצמי מצבי גירוי חזקים יותר כל פעם. והם חושבים שאני באמת אדם טוב, הם באמת לא מבינים כלום, אם הם רק היו יודעים את על הפרצופים שלי באותם רגעים, על הדחיפה הבלתי נשלטת הזו, על עוצמת הזיהום שאני שרוי בתוכה, הם היו מבינים ונגעלים בדיוק כמו שאני נגעל מעצמי. ובאמת איך אפשר לא להיגעל? הרי באמת אני שוקע פעם אחר פעם בזוהמה הזו. ורק אני, אבל באמת רק אני, יודע עד כמה היא נוראית ומטביעה.

מוכרת, התחושה הזו?

לאחר שנים של מאבק אני כבר מזהה אותה מרחוק ויודע לקרוא לה בשם - הארס של הנחש. לא מספיק לו להעביר אותי על עבירה חמורה, לא ולא - הוא רוצה שאני ארגיש שכל הדברים הטובים שעשיתי, כל האישיות שלי, כל הלימוד שלי - הכל חיצוני, ורק כשאני שם, משולהב ומהופנט אני חי באמת, ועובדה - מתי הייתי כל כך משולהב ומהופנט מדברים אחרים?

הארס הזה מחלחל פנימה ומפורר את כל כולי. כאן כבר לא מספיק להגיד שאני מכור ולא מספיק להגיד שאני לא יכול לבד, צריך עוד משהו, צריך להאמין שבאמת באמת בתוך תוכי 'אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות'.

עלי לצעוק על עצמי, כמו שולי רנד באחד השירים שלו (שמבוסס על סיפור של ר' נחמן):

"אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אתה שומע? '  אל תשקר לי, למרות שהכל נראה אחרת, למרות שאם תשימו אותי לבד מול מחשב בלי חסימות אני לא אצליח להתמודד, למרות השנים הארוכות מאוד בהם הייתי שקוע במלחמה הזו, זה לא אני - אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אני 'מכף רגל ועד ראש - מרגליות, אתה שומע!?'. וגם כשזה לא נראה, כשהכאב עולה ומציף אותי, אסור לי להיכנע לו, "בכוחותיי האחרונים, שלחתי לו את השורה הזאת לתוך הלב".

זהו ליבו של המאבק, הקרב על הלב שלנו.

ההפנמה שהמלחמה אינה על המעשה הטכני, ליפול או לא ליפול, אלא עצם קיומה של הזהות הטהורה שלי, הופכת את המאבק מקרב איתנים על הכוונת הידיים והרגליים לקרב מסוג אחר, קרב על האמון הפנימי שלי בעצמי.

האם אני יכול לנתק את עצמי ממעשי? האם אני יכול להבין שהעובדה שאני לא יכול לבד באמת לא אומרת שאני כזה גרוע ונורא? האם אני מאמין במה שאני אומר כל בוקר: 'נשמה שנתת בי טהורה היא', זה לא ממני, זה לא אני וזה לא שלי - 'אתה נפחתה, אתה יצרת, ואתה נתתה בי', אבל בדיוק בגלל זה היא נשארת טהורה, לא משנה מה אני אעשה לעצמי.

אין כמו ר' נחמן ור' נתן להורות לנו את הדרך בעבודה זו, ועל כן אביא שני ציטוטים מ'משיבת נפש':

"גלל כן צריך שתדע, שאפלו אם אתה משוקע במדור הקלפות ואתה במדרגה תחתונה מאד עד שנדמה לך שאי אפשר עוד להתקרב אליו יתברך, מחמת שנתרחקת מאד ממנו אף על פי כן תדע, שאפלו במקומך גם כן שם תוכל למצא אלקותו ומשם אתה יכול לדבק את עצמך בו יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, כי לא רחוקה היא ממך, אלא שבמקומך שם רבו הלבושים."

כל ההתרחקות של רב העולם מהשם יתברך הוא רק מחמת נפילות וחלישות הדעת. כי רובם התנסו כמה פעמים והתחילו בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו כל אחד כפי נפילתו, רחמנא לצלן, וקצתם התעוררו להתחיל עוד הפעם או כמה פעמים, אבל אחר כך כשראו שאף על פי כן נפלו אחר כך על כן נתיאשו בעצמן. אבל באמת כל זה מעשה בעל דבר בעצמו שהוא זקן דסטרא אחרא, כי נקרא "זקן וכסיל" והוא רוצה להפיל את האדם לידי זקנה ותשות כח, חס ושלום, כאלו כבר נזקן בחטאיו ובמעשיו עד שאי אפשר להשתנות עוד. ובאמת לא כן הוא, כי בכל יום האדם הוא בריה חדשה ממש כמו שמברכין על זה כמה ברכות בברכת השחר. ועל כן צריך להתחזק בכל עת ויהיה דומה בעיניו כאלו היום נולד וכאלו היום מקבל התורה מחדש. (שם):

___________________________________________________________