אחת ההשפעות החמורות שיש לסגנון החיים בעולם המערבי זה הלחץ שהפך להיות משמעותי מאוד, והתוצאות שלו ניכרות הן בהשפעה על הגוף והן בהשפעה על הנפש. ממצאים רפואיים מראים שכמות עצומה של מחלות נגרמות כתוצאה מהלחץ, בעיקר מחלות לב אבל לא רק, והממצאים על ההשפעה על מצבם הנפשי של אנשים במאה העשרים ואחת ברורים לא פחות. מחקרים מדברים על כך שכשישים אחוז מהפניות לרופאים קשורות להשפעה של הלחץ, ובסקרים אנשים מדווחים כי רמת הלחץ ממשיכה לעלות כל הזמן.

מצד אחד יש לנו המון המצאות שמקצרות את משך הזמן של הדברים כמו מכוניות, מטוסים, טלפונים ואימיילים, מה שהיה אמור להשאיר לנו יותר זמן פנוי לעצמנו, אבל מצד שני יש לנו הרבה יותר אפשרויות פתוחות ואנחנו מנסים להספיק הרבה יותר, והתוצאה היא מרדף לא נגמר שלנו, להספיק עוד ועוד. לפעמים אנחנו קמים בבוקר וכבר מרגישים שאנחנו מאחרים… אנחנו עושים לעצמנו רשימות של מה שעלינו להספיק לעשות כל יום, מנסים להיצמד ללו"ז קבוע, אבל הרבה פעמים מסיימים את היום מאוחר בלילה עם הרגשה שלא הספקנו הכל, וברקע יש כל הזמן את הלחץ: להספיק, לעשות ולהתקדם הלאה. הלחץ הוא כמעט בכל תחום של חיינו, ובעיקר בתחומים המרכזיים כמו עבודה ולימודים, אבל גם בתחומים שאמורים להיות מעצם טבעם לא מלחיצים, למשל אנחנו רוצים להספיק לקרוא הרבה או לטייל, ובמקום שהפעולות האלו יגרמו לנו רוגע ושלווה - גם הן הופכות להיות הזדמנויות מלחיצות.

אם הלחץ משפיע לרעה על הגוף ועל הנפש, אין פלא שהוא משפיע גם עלינו. לחץ יכול לגרום לאדם רצון לברוח ולחפש מקלט שבו הוא יוכל לשכוח מכל מה שמלחיץ אותו, והפורנו הוא בדיוק כזה: מקלט זמין עבורנו, מפתה אותנו להיכנס לתוכו ולצלול בעולם של פנטזיות וגירויים חושיים עוצמתיים שישכיחו מאיתנו את כל מה שלא הספקנו, את כל מה שעדיין יש לנו להספיק, ואת ההשלכות של המעשים שלנו.

התמודדות עם לחץ זאת לא משימה פשוטה, ולא מספיק להחליט שאנחנו לא רוצים להילחץ, כי לפעמים הלחץ פשוט מגיע ושוטף אותו כמו צונאמי. אבל כמו בכל שאר הנושאים שאיתם אנחנו מתמודדים, השלב הראשון הוא מודעות, להבין שיש כאן משהו שצריך לטפל בו, ולשים לב לכך שזמני לחץ הם זמנים מסוכנים עבורנו. זה נכון לגבי מצבים גופניים כמו רעב ועייפות, ובאותו אופן זה נכון לגבי מצבים נפשיים, שהמרכזי שבהם הוא לחץ, ובנוסף יש גם פחדים, כעסים ועוד. מאוד מומלץ להשקיע זמן וכוח בתרגול של דרכים שונות להפחתת מתח, בין היתר זה יכול להיות על ידי זמן איכות של קריאה והאזנה למוסיקה, קשרים בין-אישיים עם אנשים משמעותיים בחיים, או כל דרך אחרת שכבר למדנו או שאתה מכיר בעצמך.

הדרכים להפחתת לחץ הן מגוונות אבל ננסה להציג לפחות שלוש דרכים פרקטיות בתמצות רב:

א. לדבר על זה. כמו הרבה בעיות אחרות בחיים, בדרך כלל הדרך הקלה ביותר היא לדבר על זה עם אנשים אחרים. כאשר אנחנו חולקים עם אדם קרוב את מה שמלחיץ אותנו, הוא יכול לעזור לנו לראות את הדברים באור אחר, להרגיע אותנו, לשתף אותנו מהניסיון שלו, לתמוך ולהעניק הזדהות ואמפתיה.

ב. לנשום עמוק. כאשר מגיע זמן של לחץ, פשוט לעצור הכל לשתי דקות, לעצום עיניים ולנשום נשימות עמוקות ואיטיות ככל האפשר. שתי דקות כאלו יכולות לחולל פלאים.

ג. לעשות פעילות. מחקרים מוכיחים שוב ושוב שאנשים שעושים פעילות גופנית הם אנשים רגועים יותר. אם הכל מלחיץ אותך, זה הזמן לעצור ולהשקיע חצי שעה בפעילות גופנית.

בעבר, הייתי הר געש. אבל הר געש שמתפוצץ רק כלפי פנים, זאת אומרת לפעמים גם כלפי חוץ, אבל לא תמיד.

אדגים: אני עושה מה שאשתי אומרת, מתפוצץ מבפנים, ומתי שהוא איך שהוא אני מתפוצץ ומפיל עליה את כל 'התיק', אצלי זה לא תמיד צריך להיות הר געש שמתפרץ, זה יכול להיות חוסר סבלנות, תחושה של מחנק, ניתוק, תחושה של חוסר אמפתיה. כל משפחת הרגשות הזו, וכמובן משפחת הרגשות החריפה יותר: כעס, קוצר רוח, עצבנות, טינה, עלבון, מסכנות, העיקר הוא הפער בין 'הבחוץ' ל'בפנים'.

בשנה וחצי האחרונות למדתי שיש קשר הדוק בין המצב הזה לכל היכולת שלי להיות חלש ליד אשתי.

היא תמיד הייתה אומרת לי: אז תגיד שקשה לך, תדבר, תבקש, למה אתה מצפה שאני אדע ואז כשאני לא יודעת אתה עצבני.

הקושי להיות כנה, פתוח, גלוי, לדבר את הרגשות שלי - קשה לי, מלחיץ אותי, עצוב לי, זה קשור/לא קשור אליך, מושלך החוצה:

כעת ברור לי שכל אדם סביר, ובייחוד אשתי, שמכירה אותי כל כך טוב, אמורה כבר לדעת שאני בקשיים וכו', וכל הבעיה היא אצלה: היא לא רגישה, לא קשובה, לא מבינה, לא רואה אותי ממטר, מרוכזת רק בעצמה.

הפרדוקס מופיע כאשר ישנה התנגשות בין קושי שלה לקושי שלי: אני כל כך מרוכז בקושי שלי, שאני בכלל לא מרשה לה להביע קושי, איך היא יכולה לא לראות את הבעיות שלי? איך היא יכולה? איזה ריכוז עצמי יש לה? פשוט עיוורת!!!

הבעיה, כמובן, לא נגמרת שם: שהרי גם אם אני מתחיל לכעוס, אני מרגיש דחף כפייתי להיות בסדר, אני לא יודע לעמוד על שלי, להסביר, להבהיר, להדגיש. לא, אני מפחד שהיא תדחה אותי, אני מרגיש אגואיסט ומגעיל - מה, אני לא חושב עליה? הרי באמת צריך לעשות, צריך לעזור, והילדים... אז אני עושה מבחוץ את 'מה שצריך', אבל בפנים אני משתגע.

ומתי שהוא כל זה מתפוצץ, או עלי (שימוש) או עליה (כעס חסר פרופורציות, טינה, והכי גרוע רחמים עצמיים - אשר מכונים בספר הלבן: 'אוננות רגשית').

זהו התהליך שגיליתי שעובר עלי.

כאשר התחלתי לטפל בחלק שלי, התחלתי לדבר עם אשתי, לספר לה שקשה לי, זה היה כמו קריעת ים סוף, הרגשתי מושפל, חנוק, אגואיסט, אבל לראשונה הייתי כנה. ולראשונה אפשרתי לה לפרגן לי ולא רק לחשוש מתגובתי. אפשרתי לעצמי לא לרצות אותה, ובכך אפשרתי לי להעניק, להרגיש ראוי. זה לא קל, זה דרש הרבה עבודה בקבוצה. עדיין, עד היום, אשתי יכולה לומר לי שאני לא משתף, ועדיין אני מתקשה לומר שאני חלש.

בכל אופן, אסיים בציון הפרדוקס: עד שהתחלתי את הטיפול בעצמי הרגשתי אדם שפל ובוגד, אבל לא הרשיתי לעצמי להודות בכך, וממילא להודות בכל גילוי חולשה שהיא. כשהובסתי, כשגיליתי שאני אכן חסר אונים אל מול התאווה, התחלתי להרגיש לא כל כך שפל ולא כל כך בודד, ואפילו בן אדם אהוב, וממילא הייתי יכול להודות בחולשתי כלפי אלוהים ואדם. הפרדוקס הוא שכעת, אני לא מרגיש שפל ובוגד, למרות שאני מודה בפה מלא בכל הדברים שבעבר הייתי בטוח שאם אודה בהם אגדיר את עצמי ככזה, כיצד? התקשרתי דרך החברים לאלוקים.

רב כהנא אף הוא נקלע למצב של נסיון. מספרת הגמרא (שם), רב כהנא הוה קמזבין דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה איזיל איקשיט נפשאי, סליק וקנפיל מאיגרא לארעא.

כלומר, רב כהנא היה עוסק במכירת סלים שהנשים נותנות בו חפציהן וכלי התפירה. פעם אחת פגשה אותו מטרוניתא אחת ותבעה אותו לדבר עבירה. נקט רב כהנא בערמה, כדי להציל עצמו מן הנסיון. מה עשה, אמר לה, כי עליו להכין עצמו לשם כך. לצורך זה, כביכול, נכנס אל מקום מסוים, עלה על הגג והפיל עצמו משם אל הקרקע. מטרתו היתה בכך שהנפילה והחבטה יגרמו למותו ובכך ינצל מן הנסיון. רב כהנא העדיף למות ללא חטא, מאשר לחיות עם חטא, חלילה.

מה עשה הקב"ה כדי להציל את רב כהנא בנופלו אל המוות בבריחתו מן הנסיון, האם אמנם מצא רב כהנא את מותו בנופלו מאיגרא לארעא?

מספרת הגמרא, אתא אליהו קבליה. אמר ליה, אטרחתן ארבע מאות פרסה. הקב"ה שומר ומגן על יראיו. מי שמסכן עצמו מתוך מטרה להנצל מן החטא, מתוך מטרה שלא להכעיס את אביו שבשמים, הרי הוא זוכה להגנה מיוחדת. הקב"ה לא נתן לרב כהנא למות בנפילתו זאת, הקב"ה שלח אליו את אליהו הנביא זכור לטוב ממרחק של ארבע מאות פרסה, וקבל אליהו הנביא את רב כהנא לידיו מבלי שיאונה לו כל רע.