כמה 'גברים אמיתיים' צריך בשביל להחליף נורה שרופה?

אפס, גבר אמיתי לא מפחד מהחושך…

ככה בערך זה עבד: אתמול ראיתי בערב במחשב בבית באתר חרדי סרטון של נשיונל ג'יאוגרפיק על השואה, ומשם עברתי לאתר של נשיונל ג'יאוגרפיק עצמו לחפש סרטים נוספים בנושא. לאחר שיטוט קצר הגעתי לערוץ יוטיוב שלהם ושם נכנס המחבל עצמו לפעולה. כי מה הקשר בין אדם שמחפש סרט על השואה לסרט על אנשים שעברו ניתוחים לשינוי מין? אבל למרות שאין שום קשר, לצד הסרט על השואה הוצגו תוצאות נוספות ובהם הסרט הזה. והאמת, הנושא הזה מעניין אותי (לא משנה מאיזה צד של המטבע) אז חלפה לי מחשבה בראש שאני נכנס בגלל הענין שיש לי בזה, אבל ברגע שנכנסתי וצפיתי - ברחתי. אני מודה לה', על חסדו הגדול שהוא נתן לי להכנע ולדעת שהתאווה (אפילו אם היא עטופה באריזת מתנה מטעה) מסוכנת עבורי ושהיא חזקה ממני פי מאה, כך שאם רק אטעם ממנה - לוודאי אפול.

מה הלאה? התקשרתי לספונסר והודתי שאני חסר אונים מול התאווה בכלל ומול היוטיוב בפרט. בסיום השיחה קיבלתי על עצמי שלא להיכנס ליוטיוב שלא לצורך מדוייק, ושלא לעבור מסרטון לסרטון ביוטויב בשום מצב. אם יש לי לינק לצפיה בסרטון ספציפי - אני יכול לצפות בו, וכך גם אם אני מחפש סרטון ספציפי, אבל לעומת זאת כניסה לצורך חיפוש "מה יש לראות" או קפיצה מסרטון לסרטון יוכלו להביא אותי שוב מהשואה אל התאווה או בעצם מכל נושא שהוא לכל נושא של תאווה.

בנוסף לזה, במחשב שלי במשרד יוטיוב חסום לגמרי. זה לא שהחסימה תציל אותי מנפילה, ממש ממש לא, הרי יש מחשבים נוספים ואני יכול להשתמש בהם בדיוק כפי שאני עושה כאשר אני באמת צריך אתר שחסום במחשב שלי. אז למה לחסום אם זה במילא לא יעזור לי ואני יכול לעקוף את זה?

עבורי החסימה היא ענין של כניעה נטו. כל פעם שמישהו שולח לי לינק לסרטון ואני לא יכול לצפות בו - זאת תזכורת לחוסר האונים שלי כלפי התאווה. תזכורת לכך שאני לא אדם רגיל אלא חולה, ודברים שעבור אנשים אחרים הם לא בעיה - עבורי הם מסוכנים מאוד. אז כאשר מישהו שולח לי לינק לוידאו מיוטיוב ולצורך צפיה בו אני צריך לקום ולעבור למחשב אחר, זאת פעולה של כניעה עבורי, בה אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה ולכן המחשב שלי נעול. החסימה לא תציל אותי, אבל הכניעה תביא אותי לעשות את הפעולות הנכונות ולעבוד את הצעדים שיקרבו אותי לאלוקים - היחיד שיכול לשמור אותי נקי.

אותו דבר זה לגבי ההחלטה שלי במחשב בבית שלא להיכנס ליוטיוב שלא לצורך ספציפי. הרי אם אני רוצה ליפול - אני לא יקיים את ההחלטה שלי, ואם אני לא רוצה ליפול - אז מה הבעיה להיכנס ולצפות רק בתכנים ראויים? אבל הבעיה היא שאני חולה מה שאומר שאני אלרגי לתאווה.

אדם רגיל מסוגל להיכנס ולהחליט שלא לצפות בסרט על מין, בזמן שהוא מחפש סרט על השואה, אבל אני שונה. המוח שלי מגיב לתאווה באופן אחר ממה שמוח של אדם רגיל מגיב. אצלי, כאשר אני נוגע בתאווה מתפתחת תופעת הכמיהה שאין לי דרך לעצור אותה עד לנפילה. זה כמו אדם שאלרגי לפריחה או לכל דבר אחר, והוא לא יכול ללכת למקומות שאנשים אחרים יכולים ללכת כיון שכאשר הוא בא במגע עם פריחה - העור שלו מגיב שונה ומתחילה תופעה שמסוכנת עבורו.

אז נכון, יש כל מיני דברים קטנים ונחמדים שהייתי צריך לוותר עליהם (כמו קריאה בכל מיני אתרי חדשות שיש בהם הרבה תאווה), אבל עבורי הוויתור הזה הוא מהותה של הכניעה. אין דבר כזה כניעה מופשטת וכל כניעה היא למעשה ויתור על משהו. אז בנוסף לויתור על התאווה, אני מוכרח לוותר על שיטוט ביוטויב - וזה כמובן שווה לי את החיים שלי שיקרים הרבה יותר מכך.

ימים קשים עברו עליי בעת האחרונה. בעיקר טינות הולכות וגוברות על כך שאני לא מקבל את הצרכים הכי בסיסיים שלי ועל אופן ההתנהלות של אשתי. עכשיו אני קצת אחרי (מקווה שזו לא רק הפסקת אש, אלא באמת הדרך החוצה), אז קשה להיזכר ולתאר. אבל הייתה זו בעירה פנימית רותחת, שוצפת, גועשת, מתלהטת... והעוצמות רק גוברות וגוברות משעה לשעה.

קצת אתמול והרבה היום הופיעה גם התאווה, ובצורה שאני חושב שלא הופיעה מאז כניסתי לתכנית. מפורשת, תובענית. פשוט בא לי להשתמש עד הסוף, והייתי מוצף מחשבות על דרכים מעשיות ודמיוניות לשימוש (לא נעים לכתוב את זה כך. מפחד עדיין שאשתי או קרובי משפחה אחרים יקראו את הדברים שלי).

בשעות הצהריים נוצר מצב שבו הייתי לבד בבית. חשבתי לשתף בפורום בבליל הרגשות שלי, אבל במחשבה שנייה חשבתי שאם אפתח מחשב, זה עלול להסתיים בחיפוש תאווה (באתי לכתוב משהו כמו "חיפושים הגובלים בתאווה" או איזה משהו מצטעצע אחר, אבל בתכל'ס - זה מה שזה. גם אם אחפש פרטים על "המשגיח מירושלים" או שאלות לרבנים על נפילות).

אחד הדברים החכמים ביותר שעשיתי השבוע, היה להשכיב את המכור הזה לישון. לפנות ערב הלכתי לישון איזה שעה וחצי. לא אומר שקמתי חדש, אבל קמתי בהתחדשות מסוימת, אפילו רבה. עוצמת האובססיה לשימוש פחתה בהרבה. הלכתי לאיזו הופעה והבעל מנגן היה גם מוסיקאי בחסד עליון וגם ענו וצנוע באופן מעורר השראה. זה גם עשה לי טוב ושחרר אצלי משהו.

התקשרתי לספונסר ותיארתי לו את תחושותיי. הוא מאוד הזדהה איתי, ושיתף אותי במסקנה שהגיע לגבי עצמו בימים האחרונים:

זה מתחיל בזה שאני מרגיש שנדפקתי ואין לי כל מיני דברים בחיים שאמורים להיות לי ושלאחרים יש אותם.

זה ממשיך בזה שאני מנסה לקבל בכוחות עצמי את הדברים שלא מוצאים חן בעיניי, ולהיות נחמד לסובבים אותי למרות זאת (ולמרות האשמה שלהם בכך...) - אבל זה לא יכול להחזיק מעמד לטווח ארוך. מהר מאוד זה מתפוצץ, ואז יש לי שתי אפשרויות:

א. אני לא רוצה את החיים האלה, הם כאלה גרועים שכבר לא משנה מה יקרה איתם, אני הולך להשתמש. (בשלב הזה הספונסר מצטט שיר ישראלי שאני לא מכיר - "אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו, או הלכו לעזאזל". תמיד מצחיק אותי איך החרדים בתכנית (הספונסר שלי אחד מהם) מכירים את התרבות החילונית הרבה יותר ממני, אשר גודלתי בין החרד"לים...).

ב. אני מקבל את החיים האלה כרצון אלוקים בשבילי. אני מכניס את אלוקים לתמונה. רק אז, בעצם, אני יכול לעבור אותם בשלום. "אז שוב הכל חוזר לצעד 3", אני ספק שואל ספק קובע, והספונסר מאשר.

זה מזכיר לי שיחה קודמת שבה הספונסר שאל אותי מדוע אמצו בתכנית את "תפילת השלווה". מה בכלל הקשר? עניתי לו, שהמפתח להחלמה הוא שאקבל את מחלת ההתמכרות שלי, ואעשה באומץ את הפעולות הנדרשות להחלמה.

הספונסר שלי אמר שזה לא נכון. הוא אמר שהבעייה הבסיסית שלי כמכור הוא חוסר קבלה של החיים כפי שהם. אני לא רוצה את החיים האלה. אני חושב שהם צריכים להתנהל בצורה לגמרי אחרת, בדיוק לפי הרצון העצמי שלי. ומכיוון שאני לא מוכן לחיות את החיים האלה, אני מנסה לברוח מהם ולהמריא מתוכם אל שמי התאווה הקורצים. לכן "קבלה היא המפתח". קבלה בכל תחומי החיים.

ה'ברכת פרץ' מבאר ומפרט את הברכה והתועלת הטמונות בכך שיש לאדם מעת לעת ירידות או חלילה נפילות, וכך הוא כותב: לכאורה כל הנפילות הללו אינם אלא צרות צרורות ולמה נבראו, אבל באמת יש מהנפילות הללו ריווח עצום, כי האדם בטבעו אף על פי שבעניני ממון ושאר תאוות לא ידע שבעה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים וכו', מ"מ בעניני הרוחניות הוא בטבעו בגדר 'שמח בחלקו'. וכל זמן שרואה שחלקו מתקיים בידו איננו להוט לתוספות קדושה, ובמשך הזמן תוכל ח"ו להתהפך כל עבודתו למצוות אנשים מלומדה.

אבל כשנופל ורואה שגם מה שכבר זכה מתערער ונשמט מידו, על זה הוא יוצא בקנאות להציל את עצמו מנפילות ומתוך ההשתדלות להציל מה שכבר זכה הרי הוא מתעלה יותר ויותר. ובאמת עצם ההשתדלות עצמו היא עבודה קדושה וחשובה לפני המקום ב"ה, שהרי הוא עוסק בעבודתו יתברך שמו. uאפילו אילו יהא מצבו כך כל ימי חייו, זה הוא תכליתו בעולמו. וכמו שכתבנו שבאמת לא לעולם יהא מצבו ככה, כי סוף סוף זוכה לסייעתא דשמיא ויהא לבו ער לעבודתו יתברך שמו בלא דחיפות תכופות שעל ידי נפילות, ע"כ.