יש לנו נטייה לחשוב שאנשים מצליחים פשוט "נולדו ככה", אבל המציאות מראה שאנשים מצליחים ומפורסמים התמודדו עם הרבה מאד קשיים מאחורי הקלעים, קשיים שאנחנו בדרך כלל לא שומעים עליהם.

זה לא משנה מה אחרים אומרים עליך, מה שאחרים אומרים לא יקבע אם תצליח בחיים או לא, מה שמשנה זה מה אתה אומר על עצמך, זה הדבר היחיד שיקבע אם תצליח בחיים או לא.

לצפיה בוידאו לחץ כאן
להורדה מג'מבו מייל, להורדה מגוגל דרייב

כל דבר רציני מצריך רישום. וככל שדבר הוא רציני יותר, הוא מצריך יותר רישום. לשם דוגמא, כמעט בכל המקצועות מתנהל רישום מסודר ומדוקדק מאוד. דוגמא נוספת: כמעט כל מי שרוצה לסדר לעצמו היטב את חידושיו התורניים, יעשה זאת בכתב. וכל כך למה? "כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד" (מהרש"א, בבא בתרא י,א).

הכתיבה חורטת בנו את הדברים בצורה ששום דבר אחר לא עושה. זו לא מחשבה, זה אפילו לא דיבור, זה מעשה. זה מותיר רושם ממשי במציאות.

ככלל, אחד מכלי העבודה המשמעותיים ביותר של המכור הוא העט (או העיפרון). לאחרונה הזדמן לי להיות בכנס שבו נכחו כשלושים מכורים שנקיים מעל שנתיים. ערכו סבבים של שאלות שכולם השיבו עליהן. אחת השאלות הייתה מה עושים כולם מדי יום למען ההחלמה שלהם. רוב ככל המכורים ענו שהם מקדישים מידי יום זמן לכתיבה.

כשאני כותב שוב ושוב את המשפט "אני אסיר תודה" זה חורט בי את אסירות התודה באופן הרבה יותר עמוק מאשר אני רק חושב או אומר את זה (אם כי גם מזה וגם מזה אל תנח ידיך (ליתר דיוק: מוחך ופיך...)).

מלבד זאת שהכתיבה חורטת את הדברים חזק יותר, היא גם עושה סדר. כשיש לי סדר יום מסובך עם המון פרטי פרטים, ברור שאני רושם. כשיש לי אירוע עם המון מוזמנים, ברור שאני רושם דברים. יש לי נטייה רבה להתפזר. כשאני כותב - זה ממקד אותי. כשזה לפרק זמן קצר - זה ממקד אותי עוד יותר.

(בדומה לזה שאני מתחנך להישאר נקי "רק להיום" כי להישאר נקי לתקופה ארוכה יותר זה גדול עליי. בספר "לחיות בפיכחון" של AA נאמר כי מכורים צריכים לחיות חיים ארוזים באריזות של 24 שעות...).

אז לסיכום: כתיבה מועילה לי לחרוט את הדברים חזק יותר ולהתמקד.

אך על כל זאת - זה פשוט עובד. זה אחד הדברים החזקים בתכנית הזאת. אלו דברים שעובדים. למה ואיך זה עובד - יכול להיות שתהיינה תובנות יפות אחר כך, אבל העיקר שזה עובד.

כל ימי הייתי מלא וגדוש ברעיונות יפים ומדהימים, כל רואיהם ושומעיהם התמוגגו בעולמות עליונים. אבל הרעיונות הללו לא עבדו בשבילי.

(להיפך, פעמים רבות קצת אחרי שהבנתי משהו עמוק, מצאתי את עצמי מתרסק אל התאווה. ככל הנראה בורח מהקושי להכיל את אותו משהו אל המפלט המוכר. כואב יותר היה כשבמהלך שימוש ראיתי בעיני רוחי את עצמי מעביר בלהט את השיעור עם המשפטים המפוצצים שאמורים לעזור לי לא להשתמש. לעזור לי לראות את השורש הנקי, הטהור והזך של כוח החסד, ולא להוריד אותו לאהבה רעה, וכיוצא בזה. כואב מדי להיזכר בפרטים).

סוף סוף מצאתי משהו שבאמת עובד. אם הוא יפה או לא, אם אני מתחבר או לא, זה קצת פחות חשוב. לפחות עבור אדם שהיה (ועודנו) נתון במצוקה כשלי.

בשבת קראתי את פרשת המן, ושאלתי את עצמי, מה הייתה הבעיה של עם ישראל? מה הפריע להם כל כך, הרי אני הייתי מאוד שמח לקבל כל יום לחם מאלוקים בלי לדאוג את דאגת המחר, בלי לחשוב על מה שיהיה, ופתאום פה כתוב שאנשים לא האמינו וכעסו על משה רבינו, אתמהה!

חשבתי וחשבתי, ובסוף הרגשתי ש"עליתי על זה". אני חושב שהבעיה שלהם הייתה, לחיות כל יום רק להיום בלי לחשוב על מה שיהיה מחר, זה היה פשוט לפתוח את הארון, ולראות שאין אוכל אין כלום יש רק את המן וזהו.

אני חושב שזה בדיוק המצב שלנו, אנחנו לפעמים "פותחים את הארון", ומגלים שאין תאווה, אין כלום, אי אפשר להשתמש, כי השימוש יהרוג אותנו, נו... אז מה הלאה, מה יהיה, איך נחיה את המחר? מילא היום נוכל איכשהו להסתדר בלי תאווה, אבל מה יהיה מחר, הרי מחר הולך להיות יום מאוד לחוץ, איך אני אשרוד בלי קצת "טעימה" מהתאווה?

אז התשובה היא: "תחיה כל יום רק להיום". אם היום אתה מסתדר, אז מה אכפת לך מה יהיה מחר, תן לאלוקים לנהל לך את החיים, פשוט תמסור לו אותם. אני חושב שזה העומק, בסגולה של הרב מרימנוב לומר את פרשת המן ביום שלישי של פרשת בשלח, שאם נפנים שבאמת, אבל באמת הפרנסה שלנו היא כל יום רק להיום, אז אלוקים ידאג לך.

מתפלל להפנים את זה.