שאלה: "כמה פילוסופים צריך כדי להחליף נורה שרופה?"

תשובה: "שלושה. אחד שיחליף, ושניים אחרים שיתווכחו אם הנורה היא בעצם אשליה אופטית של התת-מודע שלנו…"

אוףףף מה יהיה אתי? כמה זמן זה עוד יימשך ככה? האובססיות והכעסים והאשמה וההתנהגות של מכור שאני מזהה בכל פינה. מתי אפסיק כבר לעשות את מה שאני רוצה כל כך להפסיק? מתי תיגמר כבר המלחמה הסיזיפית הזו? מתי תהיה לי תקווה?

המון פעמים אני מוצא את עצמי מנגן את התקליט הזה בראש. והוא משתלב מצוין עם תקליטים אחרים: מתי ייגמרו כבר דאגות הפרנסה, מתי חמותי תפסיק לשגע אותי, מתי אגור בבית נורמלי וכו' וכו'.

ולפעמים הייאוש ממש ממלא אותי. נראה לי שאין לי שום תקווה. אני מביט אל האופק והכול נראה שם זהה לכאן. אני מבחין באור קלוש בקצה המנהרה, אבל מתברר שזה בסך הכול הבהובים מהתנורים של הגיהנום...

אז איך יוצאים מזה? התשובה הכללית בתכנית היא "רק להיום". לא לנסות לחשוב על העתיד (כי מכור יודע רק לבכות על העתיד ולתכנן את העבר), כי העתיד הוא גדול מדי, מורכב מדי, כבד מדי. ברגע שאני מנסה להעמיס אותו על הכתפיים שלי אני קורס מיד – ורץ להשתמש.

אבל אולי יש ב"רק להיום" יותר מזה. אולי הוא יותר מעצה פרקטית להקלת העומס הרגשי.

יש סיפור יפה בספר על ר' אשר פריינד, שאני משתדל "למכור" לכל מי שמוכן לשמוע, בעיקר מפני שאני צריך להזכיר אותו לעצמי בלי הרף:

ר' מרדכי מזרחי (מסוחרי השוק הסיטונאי של ירושלים ואחד מגדולי התורמים במשך עשרות בשנים ליד עזרה) שוחח עם ר' אשר בעת שבנו את הדירות ברמות, ואת בנין בית החלמה ליולדות "מעון צביה". ר' אשר אמר לו, "אתה יודע מרדכי, היום אמרתי לרבש"ע שאני צריך 2 מיליון דולר עבור סך עלות הבניה ברמות והבנין שאני בונה ברחוב סורוצקין".

מרדכי שאל בתמימות: ומה הרבש"ע ענה לך?

ר' אשר: הוא אמר לי, נכון אתה צודק, אתה לא בונה את זה בשבילך, אלא עבור נצרכים, הכסף מגיע לך. הנה הוא. ומה תעשה עכשיו? תפקיד אותו בבנקים ובכל פעם שתצטרך תתן צ'ק על החשבון לקבלנים, לפועלים. האם אני, הרבש"ע, אינני נאמן כמו בנק? מתי שתצטרך את הכסף תבוא ותבקש. אני אתן לך בכל פעם את הסכומים שתצטרך".

"וכך אני אעשה" סיים ר' אשר באוזני מרדכי מזרחי. "במקום לקבל 2 מיליון דולר בבת אחת ולסמוך על הבנק ולשכוח מהרבש"ע, אני אשאיר את הכסף בידיו הנאמנות, ובכל פעם שאזדקק לסכום כסף, אבוא ואבקש ממנו".

מה שמדבר אליי במיוחד בסיפור הזה הוא שר' אשר קצת "יורד" על עצמו. הוא בעצם אומר: אני ביקשתי מריבונו של עולם 2 מיליון דולר כדי "להשתחרר" ממנו, כדי שלא אצטרך להתפלל כל כך הרבה. אבל רבש"ע אמר לי: את השני מיליון אני נותן לך, אבל עליך ועל התפילות שלך אני לא מוותר בשום אופן...

כשאני מביט אל העתיד, ומחפש ודואג מתי כבר אצא מכל הבוץ הזה, אני מתחמק מלחיות את מה שה' נותן לי היום. אני בעצם אומר לו: היום אני ממש צריך אותך, כי המצב על הפנים, אבל מתי יהיה לזה סוף? מתי אוכל כבר לנוח על זרי הדפנה? מתי כבר לא אצטרך אותך?...

כשאני חי "רק להיום" אני מסכים לקבל את החבילה שה' נתן לי היום. אני מסכים להיות תלוי בו לחלוטין. אני מסכים להיות תלוי על בלימה, ומסכים לכך ששום דבר לא יכול להציל אותי אלא הוא יתברך. אני מסכים לחיות בלי ביטוח, בלי תכנית ב', בלי קו נסיגה אחורי. או מחובר – או מרוסק. זה קשה. פירוש הדבר שאצטרך להתפלל בלי הרף כל היום. אבל כמה שזה קשה זה גם נפלא. אני מוותר על ההתנגדות לנסיבות החיים שלי. על המחשבות "מתי זה ייגמר". ואדרבא, מקבל כל קושי כאתגר, כהזמנה אישית מריבונו של עולם: בוא, תתקרב אליי, אני רוצה לשמוע את התפילות שלך, אני מאמין בך ואוהב אותך ורוצה שתהיה מחובר אליי הכי שאפשר.

ביום טוב, אני משתדל לפתוח ככה את היום. לומר לאלקים: אני נכנע, אני מוכן לחיות את היום הזה כמו שאתה מתכנן אותו. אני לא יודע מה יהיה מחר, ואני מתעלם ממה שהיה אתמול, כי אני יודע שכרגע יש לפניי רק את היום. תעזור לי בבקשה לעבוד אצלך ולא אצלי. לעשות רצונך ולא רצוני. לחיות את החיים שאתה מייעד לי ולא את החיים שאני מדמיין שאני צריך. תעזור לי לא לשכוח אותך אפילו רגע אחד.

ישנן נקודות ציון לא מעטות במסע האישי של כל חבר בדרך אל ההחלמה, ודי ברור שכל אחד ישים את האצבע על נקודה אחרת או אפילו על מספר נקודות שבהן התרחש המפנה. זה נכון הן בנוגע לציר הזמן הכללי כמו הנפילה האחרונה, הפעם הראשונה בקבוצה, קבלת ספונסר וכן הלאה, והן בנוגע לצעד מסויים כמו הצעד הראשון, הצעד השלישי וכן הלאה.

בימים האחרונים יצא לי הרבה לחזור שוב ושוב אל הצעד הראשון, אבל דוקא לא לחציו הראשון והמפורסם יותר שאומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", אלא לחצי השני שאומר "אבדה לנו השליטה על חיינו", או בתרגום מעט שונה "חיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול". יוצא לי לראות את הקשר הישיר והחזק כל כך בין שני החלקים, ואני יכול ממש להרגיש מה הביא אותי אל התאווה, עד כדי כך שנראה לי שזה היה צריך להיות הפוך: "הודינו כי חיינו הפכו בלתי ניתנים לניהול (ולכן) אנו חסרי אונים מול התאווה".

הענין הוא שבמבט לאחור, דוקא הנקודה הזאת היתה נקודת אור בתהליך. הרי הגעתי להחלמה כשאני בטוח שאצלי הכל בסדר, ובסך הכל יש לי בעיה אחת בחיים - התאווה. הייתי עיוור לחלוטין ולא יכולתי בשום פנים ואופן לראות שהתאווה היא בסך הכל פיתרון, אבל ממש ממש לא הבעיה. נכון, היא פיתרון גרוע מאוד, אבל עדיין היא הסימפטום של הבעיה עצמה שנמצאת בפנים ובה אני צריך לטפל.

הפעם הראשונה שנחשפתי לכיוון חשיבה שכזה היתה אצל הפסיכולוג (איש יקר וישר דרך שהפנה אותי לדרך הצעדים ועל כך תודתי נתונה לו). הוא שאל אותי באיזה זמנים אני נופל ואני הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהירח. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל, הרי אני נופל תמיד, ובעיקר כאשר יש תאווה מסביבי. אבל לאט לאט במשך התהליך הסתבר לי שזה לא נכון, ואין שום קשר בין כמות התאווה ברחוב לבין הנפילות שלי, כי כל הענין מתחיל ונגמר בתוך הראש שלי.

אחר כך עשיתי את הצעדים בפעם הראשונה בהליך מזורז, והצעד הרביעי נתן לי משקפיים חדשות להתחיל לראות שבעצם חוסר האונים הזה שבו הודיתי בקלות רבה כל כך, הוא לא יותר מאשר תוצאה של העובדה הבלתי ניתנת לערעור והיא שחיי הפכו בלתי ניתנים לניהול.

אבל זה לא רק משהו ששייך לעבר ולתחילת תהליך ההחלמה אלא חלק בלתי נפרד מההחלמה שלי כל יום. כאשר אני רואה את פגמי האופי שבים וצצים מעל פני השטח, ובזמן שהתמונה מתבהרת ושוב נראה כי חיי אכן בלתי ניתנים לניהול - זה הזמן להבין שאם לא אשחרר ואתן לא-ל, זאת רק שאלה של זמן עד שאפגוש שוב בחוסר האונים מול התאווה, חוסר אונים שסופו ברור לחלוטין.

החיסרון של המתוודה על חטאו כמה פעמים נובע לעיתים מחוסר אמונה בתשובה והוא עצת היצר. לכן – יש לשים לב היטב שלא לעסוק בתשובה שלא בזמנה. אם מרגישים צורך להתוודות שנית, להעמיק יותר – אף פעם לא מתוך עצבות, ולא בשעות שיצר הרע בוחר לעצמו. רק מתוך שמחה, ובזמן מכוון. "צדיקים – ליבם ברשותם". להיות בעל-תשובה משמעותו גם להיות בעלים על התשובה, להחליט לבד מתי אתה עושה תשובה. "הרשעים – ברשות ליבם", והוא מפתה אותם לתשובות כוזבות מתוך עצב ומרה שחורה, שאינן מועילות.