בימים האחרונים אנחנו עורכים סקר מקיף בין כל חברי שמור עיניך, על מנת שנוכל לשפר את השירות והעזרה שאנחנו נותנים כאן, לקראת שדרוג מקיף של האתר שלנו, כולל הכלים והאפשרויות השונות שיש לנו להציע.

לצורך כך אני פונה אליך בבקשה לעזור לנו ולהשתתף בסקר, לשתף אותנו בהתנסות שלך בשמור עיניך, מה עזר לך ומה לא, על מה היית ממליץ ומה היית מציע לשפר. הניסיון שלך חשוב והוא יכול לעזור לאחרים, אז אנחנו זקוקים לך כעת.

אם כבר מילאת את הסקר אז אנו מודים לך על כך, וכמובן אין צורך למלאות אותו פעם נוספת.

שים לב: הסקר הינו אנונימי לחלוטין וכל המידע שתמלא בו יישאר חסוי, כאשר השימוש היחיד שייעשה בו הוא שיפור המערכת של שמור עיניך.

אודה לך מאוד אם תענה בכנות על השאלות, ותשתף אותנו בהתנסות שלך. כמובן אין תשובות נכונות או שגויות, אלא רק מה היתה החוויה שלך לגבי כל שאלה.

​להשתתפות בסקר לחץ כאן​

תודה רבה מראש, וזכות הרבים תלויה בך.

שני אנשים עמדו בתערוכת ציור והתבוננו באחת היצירות. אחד ראה לפניו חתיכת בד מיושנת המרוחה בצבעים עד לזרא, באופן מבולבל ומחליא ממש. מריחות הצבע היו גסות כל כך עד שבמקומות מסוימים הם התעבו לכדי גועל. ככל שניסה להעמיק ולהבין את פשר הדברים כך התערפלו עניו במעין טשטוש כללי. כעבור זמן הצליח בכל זאת לאתר דמות אדם, אך אבוי, האם כך מציירים אדם? היכן האסתטיקה? הוא ראה בחייו אלפי תמונות של אנשים, הגרועות שבהם היו חדות ויפות לאין שיעור ממה שניצב כעת מול פניו. הוא נאלץ לסובב את ראשו בדחיה לעבר תמונה אחרת, שגם היא לא ממש הסבה לו עונג רב מדי...

השני, עמד נפעם מול המראה. נשימתו נעתקה לרגע והתייצבה אך בקושי. הוא הבחין עד מהרה בריתמוס הכללי של התמונה. הציור היה בעל קווי מתאר מודגשים וחדשים, וניסיונות שאפתניים בציור רקע בהשראת הציור האימפרסיוניסטי. הוא ראה כיצד על גבי בד הקנבס הפשוט לכאורה נרקמים להם שילוב נדיר של כשרון ויצירתיות, לא הייתה מבחינתו אפשרות אחרת בעולם להביע את הפשטות הגאונית שבהבעת פני האדם שבתמונה, הוא חש כי אישיותו נעלמת כמעט מול פאר היצירה ממכחולו של וואן גוך.

כיצד יתכן איפה ששני אנשים לכאורה זהים, בעלי אותו מבנה אנטומי יתנו פירוש כה שונה למציאות אחת ברורה לכאורה?

התשובה הפשוטה כל כך נעוצה במבט ובמודעות. אנחנו מוקפים כמעט כל הזמן במצבים שונים, היוצרים עבורנו אתגר לתגובות. לכל אחד יש את צורת הפרשנות הייחודית שלו לכל מצב "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". מחד, איננו יכולים לשנות את המצב תמיד כפי רצוננו, אך מאידך, אנו יכולים ליצוק את פרשנותנו האישית לניתוח המציאות.

כנראה שאין מושג כזה "תגובה סתמית". מאחורי כל תגובה מסתתרת השאיפה להשיג משהו. זה יכול להיות במודע או בתת מודע, אבל זה ברור למדי. ילד קטן בוכה פעמים רבות בכדי לקבל תשומת לב. הוא יכול גם להשתולל לצורך זה, הכול עניין של שיקולי כדאיות.

למדתי כבר על עצמי שתחושות הגואות בקרבי, מטרתן היא השגת דברים. אני יודע שלכעוס פירושו הרבה פעמים לנקות את עצמי מאשמה, להסיר מעלי אחריות ולהעבירה אל הצד שכנגד, תחושת טינה משרתת אצלי את האפשרות לחפש פורקן בדמות דברים שאסור לי לעשות ואני רוצה לעשותם. על ידי הטינה כביכול "מותר" לי "לפנק" את עצמי כפיצוי ברעלים מסוכנים.

עד היכן שאני יכול להשתחרר מנגיעות אישיות, חשוב מאוד שאשתדל להתבונן בדברים נכוחה כפי שהם, ניטרליים וטבעיים. נקיים מכל פרשנות נגועה בשיקולים מוטעים, וחפים מכל אפשרות לנצלם כדי ל"השתמש" בהם כמנוף לתועלת פסולה.

אם הצלחתי להשתחרר ולראות את הדברים נכוחה, אזי אפגוש את המציאות כפי שהיא באמת. נותר לי רק לבדוק האם אני יכול לשנות את המצב בנסיבות אלו, או לא. עד כמה שזה נשמע נאיבי למדי, אם אוכל לשנות אבקש את הכוח לעשות זאת מהקב"ה. אם לא, לא נותר לי אלא להשלים עם המציאות כפי שהיא ולבקש מהקב"ה להשלים עם הדברים שאיני יכול לשנות.

שאיפתי היא להבין את החיים כפי שהם באמת ולא כפי שאני מבין אותם. להבין אותם כפי שהם באמת, פירושו לא לערב בפירוש המציאות את האמוציות והתחושות שלי, להתפלל על האפשרות לשנות מה שאפשר, ולהשלים באמת עם מה שאיני יכול לשנות. המבחן האמתי עם השלמתי עם המצב הוא האם תגובתי ראויות.

אז מה בעצם יש לנו כאן? אני מבין שיש לי בעיה, אני גם יודע שהבעיה היא פיזית, נפשית ורוחנית, אבל זה עדיין לא אומר לי איך הבעיה הזאת הגיעה לאן שהיא הגיעה. הבנתי שלמרות האבסורד שבדבר, בעצם יש כאן צמא רוחני נורא ששום דבר לא מצליח להרוות, ולכן - במקום למצוא את אלוקים, מצאתי את ההיפך הכי גמור שיש לכך. אוקיי, אבל מה עובר עליי בבסיס של המחלה? חשוב לי לדעת כי כשאני מבין את זה - אני יכול גם לטפל בשורש הדברים.

אז הגעתי לצעדים והתחלתי להבין שאיכשהו אגו וטינה ועוד כמה רגשות שליליים מאוד קשורים למחלה שלי באופן ישיר, אבל עוד לא ידעתי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. הייתי צריך את הספונסר שלי (תודה לא-ל על מתנה נפלאה), שיפרק איתי איזה מאורע טעון מאוד מבחינתי, כדי שאוכל לומר בפה מלא: "מחלת הריכוז העצמי". זהו בסיס המחלה ומשם נשלחות הגרורות לכל מיני מקומות נוספים ובעיקר כמובן אל התאווה. אני מרוכז בעצמי, רואה רק את עצמי ולכן גם בורח אל עצמי.

כעת, כשאני יודע היכן אני חולה, פתאום אני שם לב שאני באמת מרוכז בעצמי בצורה חולנית... הכי קל לי לראות את זה מול אשתי. שם, במקום בו היה צריך להיות הכי הרבה שיתוף, ויתור ופירגון, אני מגלה כמה אני מרוכז בעצמי, והמדהים ביותר הוא שתמיד הייתי בטוח שאני בעל טוב. יש אולי משהו עוד יותר מדהים מזה והוא העובדה שכל הריכוז העצמי הזה היה תמיד עטוף בהמון ג'נטלמניות ונחמדות. הכל היה מרוב דאגה לאשתי ולילדים ולכל העולם, אבל בתכל'ס אני רואה רק את עצמי ושכל העולם יישרף.

שוחחתי עם חבר לאחרונה לאחר ויכוח עם אשתו, כשהוא שמע אותו מטיחה בו "אי אפשר לדבר איתך", הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו. נזכרתי כיצד היו נראים הויכוחים שלי עם אשתי עד ממש לא מזמן. אשתי רוצה משהו שיילך בצורה מסויימת ואני רוצה שזה יילך בדרך אחרת, ברור לחלוטין מה יהיה הסוף. אני כמובן לא יכריח אותה אלא ישתמש בכל כח השכנוע והנחמדות שלי (אני נחמד, לא?) "להסביר" לה למה אני צודק, וגם כשהיא לא משתכנעת, אני פשוט יבקש ממנה "לסמוך עליי" (כאילו שהיא יכלה לסמוך עליי אחרי כל מה שהיא ידעה על התכשיט שלה), ואם גם זה לא הלך, אז תמיד לחץ מתון היה עושה את העבודה.

ומה הפלא שאני מכור לתאווה? בשורה התחתונה זה אותה פעולה. אני נסגר אל תוך עצמי, שורף את כל העולם ועושה מה שאני רוצה, גם כשאני יודע בוודאות שזה לא הדבר הנכון ואצטער על כך אחר כך. אני פשוט לא יכול להפסיק לפעול מתוך הריכוז העצמי שלי. אז נכון שהדברים נראים אחרת, אבל אם אני מסתכל על עצמי ומנסה לא להיות משוחד - אני רואה איפה כל הנחלים מובילים אל ים התאווה. זה לא שאני כזה מוכשר ויכול להסתכל על עצמי כאילו מבחוץ, ממש לא. בשביל זה יש לי ספונסר. נכון, הספונסר מוריד לי הרבה מהאגו, ופתאום אני לא מרגיש כזה חכם ומדליק, אבל קיבלתי משהו אדיר בתמורה לויתור הזה על האגו - קיבלתי את החיים שלי.

הפסיכולוג שהמליץ לי על דרך הצעדים תיאר אותה במילה אחת, בשפה חסידית: "ביטול", וביטול הוא ההיפך הגמור מ"יישות", או במילים אחרות: "ריכוז עצמי".

כה דברי הבעל התניא קדישא:

ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאוד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו… ושני מיני נחת רוח לפניו ית' למעלה: אחד מביטול הסיטרא-אחרא לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא ומחשוכא לנהורא על ידי הצדיקים. והשנית כד אתכפיא הסטרא-אחרא בעודה בתוקפה וגבורתה ומגביה עצמה כנשר, ומשם מורידה ה' באתערותא דלתתא על ידי הבינונים.

וזה שאומר הכתוב: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח. והוא מאמר השכינה לבניה - כללות ישראל. וכמו שבמטעמים גשמיים דרך משל יש שני מיני מעדנים, אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש.