לצפיה בוידאו לחץ כאן
(להורדה מג'מבו מייל, להורדה מגוגל דרייב)

אחרי שכתבתי את הכותרת, אני מבין לאיזה בור נפלתי... יש כל כך הרבה נושאים שאפשר לכתוב תחת כותרת בומבסטית שכזו, לא פשוט לבחור בנושא המרכזי. ובכל זאת, אם אני נדרש לכתוב על נושא אחד שהוא נקיות (וזה לא סתם לספור ימים) הרי שמדובר על החיים הרוחניים שהמכור חייב לסגל לעצמו אם הוא מעוניין להמשיך לחיות.

במשך רוב החיים שלי (למען הדיוק שני שליש מחיי), הייתי די עסוק עם ספירת ימים. כאשר לא ספרתי זה היה או בגלל שהתייאשתי, או בגלל שהמחלה עברה לשלב ההכחשה והייתי בטוח שניצחתי ולעולם לא אחזור שוב לטינופת הזאת, איכס, מגעיל, אין מצב. אבל בדרך כלל הייתי עסוק בספירה ואיפוס ספירה שוב ושוב, כאשר כל פעם היתה כמובן הפעם האחרונה, וכל התחלה היתה "לפחות לשנה" או גרוע יותר "לכל החיים". היו גם מצבי קיצון לשני הצדדים, החל מספירה של "שנה לפחות" שמסתיימת אחרי כמה דקות בשרשרת נוספת של נפילות, ועד ספירות של "עד אחרי יום כיפור", שמסתיימות רגע לפני או ביום שאחרי. בקיצור, ספרתי הרבה, אבל מעולם לא למדתי לספור שלוש ספרות, וגם להגיע לשתי ספרות זה משימה כמעט בלתי אפשרית עבורי. ככה אני, מוגבל.

גם בתכנית סופרים ימים (לא אכנס כעת לדיון למה ואיך ומה, זה נושא לפוסט אחר), אבל כאן ישנה נקודה מבלבלת מאוד. בעבר הספירה היתה מתוך אשליה שאם רק אצליח להישאר בהימנעות מספיק זמן - זה יתן לי את הכח לו אני זקוק כדי להפסיק ליפול. הייתי משוכנע לגמרי שאם אצליח למשל להיות נקי שנה, אז אחר כך יהיה לי מספיק כח רצון כדי להישאר נקי כל החיים. לא קלטתי שאין לי שום בעיה עם כח הרצון אלא שאני פשוט מכור. לעומת זאת כעת, הספירה נותנת לי לפעמים את ההרגשה שהעיקר הוא כמה ימים אני נקי, במקום להתמקד בשאלה אחרת לגמרי: עד כמה פיתחתי את החיים הרוחניים שלי?

בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות) נכתב בצורה ברורה שעבור מכור - הסיכוי היחיד עבורו לחיות הוא לפתח את חייו הרוחניים. כל מכור אמיתי יודע שאין כח בעולם שיכול לעצור אותו מלהמשיך להשתמש בתאווה, ורק כוח עליון - אלוקים - יכול לעשות עבורי את מה שאני לא יכול לעשות בעצמי, אלא שעבור כך אני חייו לחיות חיים אחרים מהחיים אותם חייתי עד עכשיו. מה שאומר שנקיות (דווקא "נקי", בשונה מ"יבש"), היא לא פונקציה שקשורה בשום אופן למספר הימים שאני נקי, אלא אך ורק לשאלה: עד כמה אני מחוייב היום לחיות חיים רוחניים? ישנה רק תשובה אחת נכונה לשאלה הזאת, כאשר כל תשובה אחרת היא בגדר נכשל. התשובה היא: הכל. כל תשובה שאיננה "הכל" (למשל, אני מוכן לעשות הכל חוץ מ... השלם את החסר) פירושה שאינני מחוייב לחיים רוחניים, ולכן עבורי פירושה חזרה אל ההתמכרות הפעילה שלי.

יכול להיות אדם שנקי שנים ארוכות, אבל היום הפסיק לפתח את חייו הרוחניים, ולעומתו אדם נקי זמן קצר ביותר, אבל הוא מחוייב ללא סייג לחיים רוחניים ולהחלמה. ברור מי מהם מחלים יותר, וזאת למרות שהאחד יצהיר על שנים והשני על שבועות או ימים.

אבל לפעמים אני מתבלבל (בעיקר בציוני דרך מרגשים כמו שנה וכיו"ב) וחושב שאם אני נקי מספר כזה או אחר של ימים, זה אומר שרכשתי לעצמי החלמה חזקה. לכן אני צריך לזכור ולהזכיר לעצמי שוב ושוב, שהימים שאותם אני סופר הם בסך הכל המתנה שקיבלתי מאלוקים, אבל החשוב הוא לא מספר הימים אלא המחוייבות שלי לחיים הרוחניים. בשביל זה יש 12 צעדים, אותם אני צריך לבצע ולהתקדם בהם כל הזמן. אכן, לעולם לא אגיע לשלימות, ולכן אני בתכנית להתקדמות רוחנית ולא לשלימות רוחנית, אבל אם לא אתקדם קדימה - אפול אחורה.

ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה. והנה אני מקרב את השמש לעבר הנרות ומדליק אותם אחד אחד, כשלחלוחית של דמעה מבצבצת לה בכל עין.

אז נכון שהגעתי מאוחר הביתה ולא הדלקתי נרות בזמן, ונכון ששנה שעברה הדלקתי עם כל המשפחה נרות. אבל זה היה כי חזרתי מקבוצה והפעם אני מדליק באמת מתוך שמחה שבלב.

יש פה שני אנשים שונים במרחק שנה אחת. לפני שנה בדיוק, בנר שמיני של חנוכה הייתי עמוק בחושך, כל כך עמוק שלא האמנתי שיש לי סיכוי לצאת משם. כשהדלקתי את הנרות בשנה שעברה בשביל לכבד את אבא שלי, אז זה היה בזמן, ביחד עם כולם, אבל אני מילמלתי את המילים במהירות הדלקתי את הנרות חיש מהר, ורצתי אצתי להמשיך משהו אחר לגמרי מקדושת הנרות...

הדבר היחיד שהתחברתי אליו בחנוכה היה הפתילות השחורות המתות, אלו שנשרפו עד העצם והן צפות להן על גבי שמן עכור ומגעיל שלא בער היטב. הייתי בחושך של החושך. בתוך שחור שכזה, שאיבדתי את האמון שאפשר שיהיה אחרת. הייתי אדם מת מבפנים (וברוך ה' שלא הייתי מת מבחוץ), יצור שפל ומיני להחריד,אדם שאיבד תקווה למשהו שהוא לא תאווה חשוכה ועמוקה.

והנה אני היום, נקי פעם ראשונה בחיים שלי בחנוכה, ולא רק באחד הימים כמו שפעם חלמתי, אלא הייתי נקי לחלוטין בכל שמונת ימי ולילות חנוכה!, הדבר הזה נס. אני מחובר לאבא אוהב שבשמים, מתרפק עליו ובוכה לו כשאני צריך זה נס. אני מחייך ובעיניים שלי יש שמחה וחיות, רחוק מאוד מהעיניים המזוגגות והתאוותניות של השנה שעברה.

אני יודע שיש פתרון למחלה שלי, אני מקבל ימים נקיים!, אני פתאום יודע שיש דבר כזה אהבה. אני מפוכח לפעמים. קיבלתי כל כך הרבה מתנות בשנה שחלפה לה, אני אסירתודה על כל אחת ואחת מהן.

לא אשקר ואגיד שהייתה שנה קלה, או חלילה שהגעתי לאיזה יעד. ממש ממש לא, נשאר לי עוד המון להתקדם ועברתי שנה קשה מאוד מאוד בהחלמה שלי. אבל למדתי בתוכנית להעריך מה שיש, ואני מודה ומתרפק ברגשות תודה על הקשיים האלה שהצמיחו אותי הלאה, על החוויות והאתגרים שעושים אותי בן אדם. והמצב עכשיו שונה, יש בי תקווה. אני יודע שאפשר אחרת אם רק אתמיד בתוכנית וה' יחליט מה נכון בשבילי. מתפלל להתקדמות ולא לשלמות, מתפלל לאהבה שלווה וחיבור.

שנזכה לצאת מחושך לאור גדול!

מה גורם לך לשבת ולהרהר בתשובה מתוך געגועים לקרבת אלקים, בעוד שיכולת להמשיך וליפול מטה מטה, באותו אופן שקרה עד עכשיו? "קול דודי דופק"… הקב"ה בא ומבקש את אבדתו, מרים אותך בכפו ומעמיד אותך בקרן אורה. הוא מזריח לך "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", והרהורי התשובה מתנוצצים בך מעומקי עומקים בפתע פתאום, דוקא בזמנים של ונפילה. דע שהיעד של הדרך אינו מרוחק ותובעני – ה' יתברך מושך אותך אליו בעבותות אהבה. כשתרגיש שקשה, שאיש אינו שומע – תזכור שהוא איתך כל הזמן, ושהדרך שלך בראש מעייניו.