דניאל רוט-אבנרי, ישראל היום

ועדת הכלכלה של הכנסת המשיכה אתמול (שני) להכין לקריאה ראשונה את ההצעה לתקן את חוק התקשורת, שנועדה להגביר מודעות לסינון אתרים פוגעניים.

לפי ההצעה של ח"כ שולי מועלם רפאלי וחברי כנסת נוספים, ספקיות האינטרנט יחויבו להודיע ללקוחות על האפשרויות לחסימת אתרים ותוכן פוגעני ופורנוגרפי גם באמצעות מסרון והודעת דואר אלקטרוני.

הוועדה דנה בהצעה נוספת, של ח"כ מיקי זוהר, המבקשת לאפשר לספקיות האינטרנט לספק תוכנת סינון אתרים כברירת מחדל וללא תשלום ולתמרץ הספקיות באמצעות תשלום של 30 אגורות לשנה, במשך 10 שנים, עבור כל מנוי שיעשה שימוש בתוכנת סינון. במהלך הדיון היום אישרה הוועדה למזג את הצעות החוק, אולם טרם אישרה אותן לקריאה ראשונה.

ח"כ מועלם רפאלי, אמרה כי ההצעות נועדו להתמודד עם "הרעה החולה ביותר שפשטה בחברה הישראלית" – הנזק הבלתי נסבל של חשיפה לפורנוגרפיה. לדבריה, הגיל הממוצע לחשיפה תוכן פורנוגרפי עומד היום בישראל על 8.

"ילדים בגיל הזה לרוב נחשפים במקרה, אבל רוב הילדים מגיל 12 ומעלה מחפשים באופן יזום תכני פורנו. כבר זכיתי שיקשרו לשמי כתרים כמי שמובילה את זה ש'איראן זה כאן', אבל אני לא מתביישת בזה ובכוונתו לפעול לכך שאתרי פורנו יהיו סגורים כברירת מחדל ויפתחו למי שמבקש", אמרה.

ייאוש וכניעה זה לא אותו דבר, אבל בדרך כלל הדרך אל הכניעה עוברת דוקא דרך הייאוש. הכניעה מביאה איתה תקווה, אבל לפני שאנחנו יכולים להתחיל להאמין שיש לנו סיכוי, אנחנו בדרך כלל עוברים דרך הייאוש הטוטאלי ומאבדים כל תקוה. כמו גרעין שצריך להירקב לגמרי כדי שיתחיל לצמוח, כך אנחנו עוברים תהליך דומה שרק מתוך החושך אנחנו מגיעים אל האור שבקצה המנהרה.

כמובן, לא כולם עוברים את התהליך הזה. יש הרבה שזכו ואלוקים חסך מהם את כל הירידה הזאת והכאב והם תפסו את עצמם בתחילת הדרך, ויש גם הרבה אחרים שבכלל לא הגיעו למקום שאנחנו הגענו. למי שהגיע לתחתית קשה לראות את העולם במשקפיים אחרות ולהבין שלא כולם מכורים ואפילו לא לכולם יש את ההתמודדות שלנו. בשמור עיניך יש אנשים שהגיעו רק כדי לקבל חיזוק, יש כאלו שצריכים גם כלים כאלו ואחרים כדי להצליח בהתמודדות, ויש גם את המכורים, אלו שכבר ניסו הכל ולא הצליחו בשום אופן. התהליך של הייאוש שלפני הכניעה שייך לאחרונים ברשימה, למכורים שאיבדו תקווה.

ככה אני הגעתי לשמור עיניך. מיואש לגמרי אחרי שניסיתי הכל. לא הייתי צריך את הטבלה של התשעים יום כדי לספור ימים ולגלות שזה לא עוזר לי, לא הייתי צריך את שיטת "תפסיק" כדי להישבע שלעולם לא אפול כדי להבין שזה רק מסבך את המצב שלי, ולא הייתי צריך את שמור עיניך כדי לדעת שיש לי בעיה רצינית שדורשת פיתרון. ידעתי שיש לי בעיה רק לא ידעתי שיש לה פיתרון.

הייתי מיואש לחלוטין, וזה הנס שלי, כי הגרעין של התקווה נרקב לגמרי, וכבר לא חשבתי אפילו לרגע שאולי אצליח לבד. ידעתי שלא משנה כמה פעמים חזקה תהיה ההבטחה שלי שלא ליפול - היא לא תחזיק מעמד. ידעתי היטב שכוח הרצון שלי לא משחק תפקיד כאשר אני עומד מול העוצמה הבלתי נתפסת שיש לתאווה. אלפי נפילות הוכיחו לי היטב שכאשר הגל מגיע - אני טובע, ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.

דוקא לכן, מתוך הייאוש הגמור, התחברתי בקלות כל כך לצעד הראשון של תכנית 12 הצעדים, צעד שאומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה". אף אחד לא היה צריך לשכנע אותי שזה נכון, ולא התווכחתי ש"אולי אם הייתי רוצה יותר הייתי מצליח", כי פשוט ידעתי שזה לא נכון.

הצעד הראשון סלל עבורי את הדרך לשאר הצעדים, כי אחרי ההודעה בכך שאין לי את הכוח הנדרש להתמודדות הזאת, הסכמתי לעשות כל מה שצריך כדי לקבל את הכוח הזה מאלוקים ומאחרים. כך הצטרפתי לקבוצה, לקחתי ספונסר ועבדתי צעדים, כי חברים שהיו כאן לפניי אמרו שכשהם עשו את זה - הם קיבלו את הכוח שהיה חסר להם.

לכן, הצעד הראשון, אותה כניעה מוחלטת, לא היה צעד של ייאוש אלא של תקווה. זה היה צעד שבו שיא החושך הופך לנצנוץ ראשון של אור.

שש מילים, רק שש מילים, הביאו אותי ללגום וללגום שעות. זה דפוק לגמרי, המוח שלי נהפך לגבינה צהובה. לא מגיב, לא מתפקד, לא מרגיש, מישהו ניתק לי את השכל.

"אתה לא רוצה שאני אבוא איתכם", זה כל מה שאשתי אמרה. בתוך המילים הללו נכנסו כל הרגשות כל המריבות, הכעסים, חוסר אונים, חוסר ערך. פשוט מעך אותי, נתנה לי להרגיש שאני שום דבר. עכשיו אני מבין את כל העקיצות והדיבור הסרקסטי שלה, ככה זה כל השבוע. ובסוף השבוע היא פשוט הגישה לי את הקינוח.

אני לא מוכן להיות במקום של ריצוי, לא מוכן לאפשר למישהו לנצל אותי ולהשתמש בי. לא עוד, נתינה כן, מאהבה כן, אבל שאף אחד לא ידרוס אותי. גם אם זו אשתי, אין לה שום זכות. היא תצטרך ללמוד להוציא מה שעל הלב שלה ואם היא בוחרת לנטור ולנטור זה עיניין שלה. אינני מוכן להיות שק חבטות. גם לא פח אשפה.

בחיי אני רוצה להשאר שפוי ומפוכח, להתמודד ולא לברוח. אז עכשיו אני קם, ומבין שאבא אוהב אותי ושולח לי חיים דרך החברים בתכנית. שמכריחים אותי להיות כן ואמיתי, להסתכל לאמת בעיניים ולהבין שאני חולה במחלה של רגשות חשופים, וכל כאב הכי קטן מריץ אותי ללכת לחפש משככי כאבים, בהתחלה זה אקמול, בסוף זה שתיה אח"כ שימוש. אני צריך מיסוך.

אבל לא באמת. כי אם אני עושה פעולות, ומתוודה בפני חבר על הפגם אופי שלי אז זה כבר לא כואב כ"כ. ואם אני עושה עוד ועוד פעולות אז אני יכול לעבור את היום הזה נקי.

שלח לי כוח, אומר השיר, ואבא שולח לי חברים יקרים, כי הוא רוצה כ"כ לעזור לי לצאת משם.

אבא, תודה לך שירדת עד למטה כדי להרים אותי.

אצל צדיק, נקודת הקשר עם ה' היא ההצלחות – הטוב שהוא עושה, הדברים הטובים שיש בו. אולם אצל בעל תשובה הקשר הוא עמוק יותר – דרך חולשה והתמודדות, כאב ומאבק. הצדיק חי חיים כתיקונם: עובד את ה', נותן לו מתנות ועושה לו נחת רוח. בעל התשובה, לעומתו, חי בבלגן. כל הזמן הוא מגלה שהוא לא יכול לבד, שאין לו סיכוי, ו"אלמלא הקב"ה עוזרו – אין יכול לו". לכן הוא צריך להיות קשור לה' כל הזמן, חזק וצמוד. הוא מוכרח להיות בעל תפילה ולזעוק לה' כל הזמן שיהיה איתו ויעזור לו, ולכן החיים שלו ספוגים ממש בנוכחות אלוקית. תמיד הקשר שב ומתעורר, כי דווקא החיסרון והחולשה שבו דורשים את קרבת ה'.