איפה תפרסם מאמר שכתבת:

אם אתה מבין זאת ויכול להוכיח זאת, שלח את המאמר שלך לכתב עת למתמטיקה.

אם אתה מבין זאת אך אינך יכול להוכיח זאת, שלח את המאמר שלך לכתב עת לפיזיקה.

אם אינך מבין זאת אך אתה יכול להוכיח זאת, שלח את המאמר שלך לכתב עת לכלכלה.

אם אינך מבין זאת ואינך יכול להוכיח זאת, שלח את המאמר שלך לכתב עת לפסיכולוגיה.

מאת ד"ר גאבור מאטה, מומחה לחקר וטיפול בהתמכרות

כל החומרים ההרסניים, בין אם אופיום קוקאין או אחרים, הם למעשה משככי כאבים. בחלק מהם באמת משתמשים כמשככי כאבים, אבל בכאב פיזי ובכאב רגשי, הסבל נחווה באותו חלק של המוח.

אז כשמישהו חווה דחייה רגשית, מופעל בו אותו חלק במוח כמו בדקירת סכין. לכן, נכון לומר שהתמכרות מתחילה עם כאב ומסתיימת עם כאב, כך שכל ההתמכרויות הן ניסיון לשכך את הכאב.

כשאני עובד עם התמכרויות, השאלה הראשונה תמיד אינה: למה ההתמכרות, אלא: מה הכאב. ומה שמגלים הוא אבדן רגשי או טראומה. במקרה של מתמכרים קשים, כל אחד ואחד מהם עבר טראומה.

אבל בין אם זו התמכרות למין, לאינטרנט, ליחסים, לקניות או לעבודה, כל אלה הם ניסיונות להתרחק ממצוקה.

קית' ריצ'ארד שהיה מוכר להרואין אמר: "כל הדברים המעוותים שאנחנו עושים רק כדי לא להיות עצמנו לכמה שעות". למה שמישהו לא ירצה להיות עצמו? מכיוון שהוא במצוקה קשה מדי, בכאב רב מדי. לא אכפת לי מה אומרים על גנטיקה, בחירות או כל שאר השטויות, תמיד מדובר בכאב. כי הניסיון לברוח מהכאב, הוא זה שיוצר עוד כאב, וזו המציאות של ההתמכרות.

אך השאלה היא, איך אנשים יכולים להיות עם הכאב שלהם? רק אם חשים בחמלה ממישהו "רק כשתהיה חמלה אנשים ירשו לעצמם לראות את האמת". אז אנשים מכורים זקוקים לנוכחות חומלת שתרשה להם לחוות את כאבם בלי הצורך לברוח ממנו. וכל הניסיונות לברוח ממנו הם כמו האימרה ש"הדרך הבטוחה להגיע לגיהינום היא לברוח מהגיהינום".

אז עלינו להיות עם הכאב, חייבים להיות איתו, אבל צריכה להיות לנו תמיכה. ואנחנו חיים בחברה שבאופן כזה או אחר, רוצה הקלה מידית, סיפוק מהיר, הסחת דעת. במילים אחרות אנחנו חיים בחברה שמבוססת, כלכלית ופסיכולוגית, על חוסר תמיכה באנשים להיות עם עצמם, תמיד לברוח מהר. אז קשה מאוד לטפל בהתמכרויות בחברה כזו.

העניין הוא למצוא דרך כלשהי להיות עם הכאב, כדי להיות מסוגלים לדעת מהו באמת.

זה התחיל בערך בגיל 12. גדלו לי שערות בכל מיני מקומות בגוף, ויחד אתן הופיעו הזיעה והסירחון. בהתחלה זה היה נסבל, אבל לאט לאט זה הלך והתגבר וחששתי שאנשים סביבי ישימו לב. הפתרון היה פשוט: עברתי לבגדים ארוכים. כל השנה. רצוי כמה שיותר עבים. היה לי קצת חם, אבל מה עדיף, שיגלו שאני מסריח? השתדלתי להחליף בגדים בתדירות גבוהה, וכל תקופה נאלצתי להוסיף עוד שכבה. מצאתי את עצמי מסתובב עם גופיה ארוכה, גטקעס, חולצה עבה, סוודר ומעיל עליון באמצע הקיץ. מה לא עושים כדי שלא יידעו מי אני באמת. אמנם אנשים הרימו גבה, אבל מרחתי אותם איכשהו בתירוצים. הסברתי להם שאני סובל מבעיה גנטית נדירה בתרמוסטט הפנימי של הגוף, ושאני מוכרח לשמור על חום כל עוד הטמפרטורה בחוץ נמוכה מ-37 מעלות. אמרו לי: אבל נהיית כבד כל כך, אי אפשר למצוא אותך בתוך כל השכבות האלה! נדתי להם בראשי... אילו היו יודעים מה ימצאו בתוך השכבות האלה, ההתלהבות שלהם הייתה נעלמת מיד. מישהו ניסה פעם לחבק אותי, אבל לא הצליח. זה היה בשלב שעברתי ללבוש קבוע שתי חרמוניות זו מעל זו, שלוש שכבות של גרבי צמר שמעליהן מגפי גומי עבים, וכן כובע גרב, שמעליו כובע כלב, שמעליו כובע פליס, שמעליו מגבעת כנהוג בחוג שלי. הוא התלונן: אי אפשר להגיע אליך, לא מרגישים אותך בכלל! לא עניתי לו, אבל בלבי שמחתי שהוא אומר שלא מרגישים אותי.

הייתי מתוסכל לגמרי. איכשהו, ככל שלבשתי יותר שכבות, הזעתי יותר. ניסיתי, הוי כמה שניסיתי להפסיק להזיע. הייתי ממש מכווץ בכוח את השרירים כדי ששום דבר לא ייצא מבלוטות הזיעה שלי, אבל גם אם הייתי מצליח לזמן מה, בסוף תמיד הייתי מזיע דליים, רק מרוב מאמץ...

יום אחד מצאתי את הפתרון! ראיתי באיזו חנות מיכל קטן, כמו של תרסיס נגד חרקים, שכתוב עליו "דאודורנט". לא הכרתי את המילה הזו, וקראתי את האותיות הקטנות. מתברר שזה מין חומר ששמים על הגוף, שעושה ריח טוב. מיד קניתי אותו, והתחלתי לשים אותו. ומה אומר לכם, בהתחלה זה באמת עזר. יכולתי לפשוט חלק מהשכבות. הייתי מרסס היטב וביסודיות את כל הגוף שלי, וזה כיסה על הריח הרע. אמנם היה לי יקר להשתמש בשלושה מיכלים ביום, אבל הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן. הבעיה שלי הייתה שעד עכשיו ניסיתי לנצח את הריח הרע, אבל לא העמדתי לו שום אלטרנטיבה. עכשיו היה לי הדאודורנט, והייתי בטוח שבסופו של דבר האור יגבר על החושך, והניחוח שבו יחזירני למוטב.

אבל מתישהו שמתי לב שהריח שוב מתגבר. איכשהו הגוף שלי התרגל לעניין, ונוצרה מין תערובת ריחות בין הדאודורנט לביני, שלפעמים הייתה אפילו יותר מסריחה מהמקור...

תראו, זה סיפור ארוך, ולא אלאה אתכם בכל הפרטים. רק תדעו שגם הדאודורנט מהסוג השני שניסיתי לא הצליח, וגם השלישי, שהיה טבעי ואורגני מצמחים שגדלו במדבר יהודה והושקו בטל שנאסף מעלי כותרת של רקפות – לא עזר.

הייתי מיואש לגמרי. שנאתי את החיים. שנאתי את היום שנולדתי. שנאתי את עצמי. לפעמים הרגשתי שאני לא יכול יותר, אני מוכרח להתאוורר, מוכרח לפרוק קצת. הייתי תולש מעליי את כל השכבות בחמת זעם ושוכב עירום תחת השמש. הסירחון היה נוראי, אבל לפחות יכולתי להרגיש את הרוח מלטפת את הגוף שלי. הייתי שוכב ובוכה, ואיכשהו אחרי כל פעם כזו הייתי עוד יותר מסריח. שנאתי את בתי השחי שלי. התפללתי שהם ייחתכו איכשהו מהגוף שלי. למה אני לא יכול להפסיק להזיע? למה אני לא יכול להיות בנאדם נורמלי? בסוף תמיד נאלצתי לשוב וללבוש את כל השכבות, ולנסות לשחק אותה עסקים כרגיל. אנשים שמו לב שאני שפוף, אבל לא יכולתי לספר להם מדוע. מי יבין לכאבי? הרי כשהם ידעו את הסיבה האמיתית, הם רק יתרחקו ממני.

יום אחד – לעולם לא אשכח את היום הזה – קיבלתי מייל מארגון שנקרא "שואפי ניחוח". עמדתי ללחוץ על כפתור הספאם, אבל אז שמתי לב שהם מדברים על הבעיה שלי. איך הם ידעו לשלוח לי את המייל הזה? בדקתי באתר שלהם, והבנתי שמישהו כנראה נתן להם את כתובתי כדי שישלחו לי מייל אנונימי. עלו עליי!! כל האזעקות בראש הופעלו. ניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות. מישהו מהחברים שלי? אחי? או הכי גרוע, אמא שלי? בינתיים דפדפתי קצת באתר, וראיתי כל מיני דברים מוזרים שפשוט היו ההיפך הגמור מההיגיון. היה כתוב שם לוותר לריח, ולא לנסות להילחם בו. פשוט משוגעים. ברחתי מהאתר כל עוד נפשי בי. סתם חבורת מסריחים לוזרים.

שבועיים אחר כך, אחרי עוד התקפה של להוריד-בגדים-ולשכב-בשמש, הייתי גמור לגמרי. חזרתי לאתר והתקשרתי בנמיכות רוח למספר שהופיע שם. הסרחתי כל כך שהייתי בטוח שהריח יעבור דרך השפופרת... ענה לי קול חביב. סיפרתי לו על הקושי שלי, שאני לא יכול יותר, שאני מוכן לעשות הכול, אבל הכול, כדי לצאת מזה. הוא אמר לי שהוא מכיר את הבעיה. גם לו יש בעיה כזו. הוא יודע כמה זה קשה ובלתי אפשרי. אבל הוא מכיר גם פתרון. הוא קרא לפתרון "תכנית 12 המקלחות". לא ידעתי על מה הוא מדבר. בחיים לא עשיתי אפילו מקלחת אחת... אבל לא היה לי מה להפסיד. הגעתי לקרקעית, והייתי מוכן לעשות הכול.

תראה, הוא הסביר. הבעיה שלנו, המסריחים, היא שאנחנו לא מוכנים להודות שאנחנו פשוט כאלה. הגוף שלנו מייצר ריחות לא נעימים, וזה המצב. לא נוכל לשנות את זה לעולם. תמיד תהיה לנו התמודדות עם הריחות שלנו. היה לי נורא קשה שהוא קרא לי מסריח. אולי הוא מסריח, אבל אני? הרי היו לי תקופות של שבועיים ויומיים שאפילו אני לא הרחתי כלום! הוא אמר שזה בסדר, שאני לא חייב לחשוב שאני מסריח, אבל התכנית מיועדת למסריחים בלבד, ואם אסכים יום אחד להודות שזה המצב שלי, אוכל תמיד לחזור לשם. עשיתי חשבון קצר, והבנתי שחבל לי למרוח שוב את הזמן. הוא רוצה שאגיד שאני מסריח, אז אגיד. מה כבר יקרה. ואז הוא ביקש שארד על הברכיים ואגיד את זה. תשמעו, זה היה קשה כקריעת ים סוף. לא באמת חשבתי שאני כזה, אבל כשירדתי על הברכיים ואמרתי "אלוקים תעזור לי, אני חסר אונים מול הסירחון שלי!" משהו נשבר בי. בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. זה היה בכי של כאב, על כל השנים שהכחשתי. בכי של צער על המצב הנורא שלי. אבל הייתה שם גם הקלה גדולה: זהו, אני כבר לא צריך להעמיד פנים. כבר לא צריך לשקר לעצמי ולאחרים. ככה אני: הגוף שלי מדיף ריחות רעים.

אמרתי לו תודה ועמדתי לסגור את הטלפון, אבל הוא עצר אותי ואמר לי שזה לא מספיק. הרי הרבה פעמים הרגשת שאתה מסריח, הוא הסביר. מה השתנה עכשיו? אמרתי לו שזו הפעם הראשונה שהודיתי שאני חסר אונים מול זה. מצוין, הוא אמר. אבל לא מספיק להודות. אם אתה חסר אונים מול הריח, אתה צריך גם להתנהג ככה. זה שאתה רק יודע שאתה חסר אונים לא יעזור לך בגרוש. אז מה לעשות? שאלתי. והוא השיב: מקלחות. מה זה מלקחות? שאלתי. מקלחות, הוא תיקן אותי. זו מין פעולה שבה אנחנו מנקים את הגוף שלנו, מטפלים בכל מוקדי הסירחון.

אז עשיתי בדיוק מה שהוא אמר, קניתי ספוג קשה, וסבון מסוג מסוים שהוא רשם לי, ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי משפשף את הגוף שלי עם ספוג וסבון ומים. זה כאב, אוהו כמה שזה כאב. היו שם שכבות על גבי שכבות של טינופת, וכבר אי אפשר היה לזהות איפה נגמר הלכלוך ומתחיל הגוף שלי. הרגשתי ממש כאילו אני תולש את העור שלי מעליי. אבל עם כל מקלחת הרגשתי שחרור נפלא.

הוא שלח אותי גם לקבוצת תמיכה למסריחים. היינו יושבים וכל אחד היה פותח קצת את הבגד וכולם היו מריחים אותו. כשהגיע תורי לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אבל כבר לא היה לי נעים מכולם, ופתחתי את הבגד ואחרי שסיימתי כולם אמרו לי "אוהבים אותך!" זו הפעם הראשונה בחיי שאנשים מקבלים אותי עם כל מה שאני. הרגשתי נפלא, וחייכתי חיוך גדול. כולם חייכו. לפני שהגעתי הייתי בטוח שכולם יושבים שם עם אף סתום מרוב סירחון, אבל באורח פלא דווקא היה שם ריח מאוד נעים...

אחרי כמה ימים, כשהרגשתי נקי ומאוורר ומשוחרר, התקשרתי להודות לו ולהיפרד. הצלחת! אמרתי לו. הצלחת היכן ששום דאודורנט לא הצליח! אבל הוא צינן את התלהבותי. קודם כל, זה לא אני, אלא אלוקים שהביא אותך לתכנית ונתן לך נכונות לעשות מקלחות. שנית, הסתכלת פעם על התווית של הסבון? ראית מי מייצר אותו? באמת רק עכשיו נפקחו עיניי לראות שזה סבון מיוחד עטוף בנייר שחור ומיוצר על-ידי חברת "כּוֹחֵלְיוֹן", וזמין רק למי שמשתף בתכנית המקלחות. שלישית, הוא אמר, אנחנו ממש לא נפרדים, אלא אם כן אתה רוצה שהסירחון יחזור.

מה? את זה כבר ממש לא יכולתי לסבול. אני נקי! עשיתי מקלחות! מה אתה רוצה ממני? והוא הסביר לי (מדהימה הסבלנות והשלווה שלו) שככה אנחנו, מוכרחים להמשיך ולעשות מקלחות כל החיים. למרות שניקינו הרבה מהלכלוכים שלנו, אנחנו נמשיך לייצר סירחונות חדשים, וכל עוד הם לא יטופלו מיד – הם יצטברו ויצטברו. אבל זו המון עבודה! מחיתי, והוא חייך בהבנה ואמר לי שזו אכן המון עבודה אבל שכרה בצידה. תחשוב על כל אלו שלא מסריחים – הם לא מוכרחים לעשות מקלחות, ולא מכירים את ההרגשה הנפלאה של מקלחת. אנחנו המסריחים מוכרחים להתקלח ללא הרף, וזה מביא אותנו לרמות ניקיון הרבה יותר גבוהות!

אז זהו. היום כבר למדתי להכיר בזה. אני מסריח. הפסקתי להתבייש בזה, כי אני מבין שזו לא אשמתי. אין לי בחירה האם להדיף ריח רע. יש לי בחירה רק האם לעשות מקלחות. וכשאני עושה מקלחת ואחר כך שם דאודורנט זה פשוט תענוג שמימי. מאז שהסכמתי להודות בכך שאני מסריח, כבר לא נודף ממני ריח רע. לפעמים אני פוגש מישהו עטוף בהרבה שכבות בגדים, ורוצה מאוד לרוץ ולהגיד לו שיש פתרון, שאפשר לצאת מזה בעזרת תכנית 12 המקלחות. אבל אני מתאפק. אני זוכר איך אני עצמי הייתי אטום אז. אולי אנסה להשיג את כתובת המייל שלו ואדאג שישלחו לו מייל אנונימי.

ותודה לכּוֹחֵלְיוֹן, לשואפי ניחוח, לחברים בקבוצה, ולאיש הטוב מהטלפון...

עלינו להתבונן ביחסים שבין הטוב והרע שבנו. כשאנו מודדים את המצוות שלנו לעומת העבירות, נדמה לנו שהעבירה פגמה והרסה הכל, ואילו המצווה כמעט לא פעלה מאומה. אם אדם עשה בתוך שעה מצווה אחת ועבירה אחת – הנפש שלו מרגישה שהעבירה שוקלת יותר מהמצווה. הנזק שבעבירה מונח ממש לפניו על השולחן והורס לו את התמונה, אבל התיקון והבניין שבמצווה רחוקים ממנו ולא משפרים את המצב.

צריך לדעת שהמצב ממש הפוך מכל הבחינות. לעבור עבירות זה פשוט, כי הרי קל מאוד להיכשל בהן ו"נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן", אבל לעשות מצוות – זה חידוש מופלא שמעיד על נפש קדושה!

גם לגופם של דברים: עבירה שוקלת משקל אפסי לעומת מצווה. כמו אור וחושך – מעט אור, מצווה קלה, דוחה הרבה מן החושך, ואפילו אם מטילים צל גדול, האור נשאר במקומו ורק מתבטא פחות. אין בעבירות שום ממשות.