אם אוכלים משהו ואף אחד לא רואה – אין בזה קלוריות.

לפעמים זה יכול להיות ממש ממש מוזר. אני ביום טוב, מחובר, השמים כחולים והציפורים מצייצות (זה סתם נכתב כדי שיהיה מעניין...), ופתאום משום מקום, בום טראח! אני מרגיש את התאווה מגיעה לביקור. היא לא דופקת בדלת בצורה מנומסת ושואלת אם אני מוכן לתת לה להיכנס היום, ממש לא. היא פשוט נכנסת, מתרווחת במקומה ומתחילה לתפוס פיקוד על העסק. החושים שלי נדרכים, אני מרגיש עוררות, המחשבות שלי מתחלפות בפנטזיות, ובתוך שניות אני עומד על קצה הצוק ומתנדנד קדימה ואחורה במחשבה ההזויה: אולי כדאי להתרסק לחתיכות והפעם זה יהיה כיף?

מאיפה לעזאזל זה הגיע פתאום? לא מדובר על מצב שבו אני נתקל באיזה תאווה מאוד מפורשת, או לחילופין ביום שבו הכל לא הולך לי ואני מחפש מפלט זמין וקל לברוח אליו ולשכוח מהכל, אלא על זמן שבו לכאורה אין לי שום סיבה הגיונית ללכת לתאווה וגם לא נראה שום דבר שיכול היה להיות טריגר עבורי.

בספר הלבן (ספר הבסיס לשיטת 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות למין) כתוב שאנחנו פשוט יצרנו לעצמו אין סוף "מנגנוני הפעלה" שמדליקים אותנו, למרות שאנחנו בכלל לא מודעים לכך. יש הרבה דברים שלוחצים לנו על הכפתורים מבלי שאנחנו רואים שזה קורה, אבל התוצאה היא מיידית וברורה. זה יכול להיות כל דבר שהוא החל ממראה, קול, ריח, מקום מסויים וכן הלאה. אבל איך זה עובד?

כרגיל, הטוב ביותר הוא להבין את זה במושגים של מחלה רגילה לכל דבר וענין. בדיוק כפי שאנחנו מנסים להבין מה גורם לאדם לחלות בסוכרת או בסרטן (ולא מסתפקים בחיפוש המקום בו יש לנו צורך להתחזק מבחינת תורה ומצוות), כך גם במחלה הזאת, מחלת ההתמכרות.

בספר The Addicted Brain מובא בפירוט מחקר שנערך על עכברי מעבדה, והוא יכול לשפוך אור על מנגנוני ההפעלה שלנו. המחקר היה פשוט: לקחו עכברים וחיברו להם מחט שהזרימה סם ממכר למוח שלהם, בכל פעם שהם לחצו על ידית שהיתה בכלוב שלהם, אלא שביחד עם אספקת הסם הופעל גם רעש ספיצפי או אור מסויים שנדלק בתא בכל פעם בו הם לחצו על הידית. כמובן, העכברים נהנו מאוד מהסם ולחצו שוב ושוב ושוב עד שהפכו למכורים. בשלב מסויים הפסיקו את אספקת הסם, העכברים המשיכו ללחוץ על הידית בתקווה לקבל את המנה שלהם, עד שלבסוף התאיישו.

אחרי שעברה תקופה בה העכברים "נגמלו" מהסם שלהם, השמיעו להם שוב את אותו רעש שהופיע בכל פעם בו הם קיבלו את הסם שלהם. מה שהעכברים עשו כשהם שמעו את הרעש היה לרוץ שוב ללחוץ על הידית, זאת למרות שהם כבר "יודעים" שהלחיצה על הידית לא תזרים להם את הסם אליו הם משתוקקים. מה שהתרחש זה בעצם שהתת-מודע שלהם פעל והניע אותם לעשות פעולה שהיא נגד המודע שלהם. התת מודע כמובן חזק יותר מהמודע, ולמרות שבמודע השכל אומר שאין טעם ללחוץ שוב על הידית, התת-מודע גורם ללחיצה אוטומטית.

לכל אחד מאיתנו יש כל מיני קולות פנימיים או חיצוניים שהפכו להיות מנגנוני הפעלה. חלקם מוכרים לנו (מראה תאווה מסויים) וחלקם נמצאים רק בתת-מודע שלנו. אלו שאנחנו מודעים להם, קל יותר להתמודד איתם כי אנחנו יכולים להימנע מלהפעיל אותם, אבל אלו שנמצאים בתת-מודע, אין לנו דרך לדעת שהם בכלל קיימים, ולכן הם מסוכנים כל כך. לכן יכול להיות יום טוב שאין בו לכאורה שום דבר "מדליק" ובכל זאת הכפתורים שלי נלחצים. זה יכול להיות מקום מסויים, תקופה במעגל השנה, ריח ספיציפי, מילה ששמעתי או כל דבר אחר.

עם הטריגרים הפנימיים האלו אין לי דרך להתמודד בצורה ישירה, ולכן אני צריך לחיות את ההחלמה 24/7. רק כשאני מחובר ומודע לחוסר האונים שלי, אני יכול לפנות לכח גדול ממני ולבקש עזרה. לבדי לא אוכל, אבל ישנו אחד שלו מלא הכח, מי יתן ואמצאנו היום.

לאחר תקופה משמעותית של נקיות (חצי שנה), אני מרגיש צורך להודות לה'. אני עובר בימים אלו תקופה לא קלה מבחינה אישית, שקשורה בעיקר לפן המקצועי והתעסוקתי. ומבלי לשים לב כמעט, אני עובר אותה כמעט ללא בריחות לתאווה. חלק מהזמן אני יושב מול מחשב וזמני בידי לגמרי. כבר הייתי במצבים דומים בעבר. המנגנון מוכר. פנאי, שמוביל לשעמום, שגורם לפחדים וחוסר נוכחות מצמית, ריצה לעתיד, מה יהיה, איך יהיה, כמה יהיה - ומשם כעס עצמי וכעס על ריבנו של עולם שאינו מסייע לי להגשים את עצמי עם כל כשרונותי וטהור לבבי. ומשם - תאווה, כילוי זמן,נפילות, מה שמלבה את הכעס העצמי, וההרס העצמי, וחוזר חלילה, מעגל הבריחות שבו הייתי תקוע כ"כ הרבה שנים.

ורק להיום, אני מסתכל על השבועות האחרונים. תקופה לא קלה. אבל המסירה והבה שהכל מאיתו יתברך, והתפילות על הבריחות שלי, כנראה עוזרות. וכנראה יש תועלת מצטברת בתת מודע לעבודה משמעותית לאורך זמן של התוכנית. תודה לה' הטוב, אני לא בורח לתאווה. בכלל, אני פחות בורח. הפחדים פה. לא הלכו לשום מקום. הכעס העצמי ועל הקב"ה מזדחל, אך יש הרבה שחרור גם. אני פעיל. אני נוכח הרבה יותר. כשצריך לשיםדברים מאחורה (כמו לפני הכניסה בדלת הבית, אל סערת הילדים והעמל והחום) - אני שם מחסום ונוכח איפה שאני צריך להיות.

לפני התוכנית הייתי יוכל לחלום על מציאות כזאת. בתקופות כאלה הייתי אכול מחשבות תוכפות ונשנות, אובססיות של טענות, נאומים, תכנון שיחות עתידיות, שכתוב שיחות וסיטואציות מהעבר, מאותו היום, שבוע לפני או 5 שנים לפני. הייתי עומד ליד הכלים בכיור ומדבר לעצמי. הייתי זעוף ומוציא זאת על הילדים. הייתי מבולבל וקר וקשה לאשתי.

אסירות תודה, רק להיום, זה שונה כל כך.

ה'. אני מוסר לך את חיי. קח את זה מפה. אני עושה מה שאני יוכל כדי להבהיר דברים. אך יש בלבול ופחד וחוסר ביטחון. אני מודה לך על כל מה שעשית עימדי. על החסד והאמת. על מתנות. על התוכנית. על הזכות לדעת אותך, לרצות לתת ולא לקחת. לרצות לעשות את רצונך. על קבלה עצמית. על ויתורים. על שחרור. בבקשה ה' הראה לי מה אתה רוצה ממני. תודה שאתה פה.

חז"ל במדרשים ובגמרא תיארו את עבודת ה' באופנים רבים ושונים. יש תיאורים של קושי ויגיעה רבה, ויש לעומתם תיאורים הפוכים של קלות ונעימות. אלו ואלו דברי אלקים חיים, אלא שהנפש נוטה באופן חולני לשמוע ולהפנים היטב את הקול שאומר לה כמה קשה עבודת ה', כמה תובענית היא התשובה, ולהתעלם באופן בוטה מהקול שאומר לה שבידה הדבר, שהתשובה היא קלה וקרובה אליה מאוד. כדי לשוב ולאזן את התמונה, ובפרט בעניין זה שבו חוסר איזון משמעו שהעיקר חסר מן הספר, ושהידורי מצווה באים על חשבון עיקר הדין – אנו מביאים כאן מקורות הנוגעים לצד אחד – ל'קלה שבקלות'.