איש אחד הולך לפסיכולוג ואומר לו: "דוקטור, יש לי כל הזמן תחושה של דה-ז'ה-וו."

הפסיכולוג אומר: "לא דיברנו על זה בפעם הקודמת?"

זהו זה, הגיע היום של "אחרי החגים", וכל הדברים שדחיתי באמתלא הישנה של "אחרי החגים" כעת אני לא יכול לדחות שוב ל"אחרי הדלקת נרות" (חנוכה כמובן. מה חשבת, שבת?). לכל אחד יש את רשימת הדברים שהוא דחה ל"אחרי החגים", ובדרך כלל יש שם כמה דברים בומבסטיים, לצד כל מיני דברים קטנים ומעצבנים שסתם השתמשנו בתירוץ הדחוק הזה כדי להימנע מלטפל בהם.

אחד הדברים שהיו אצלי ברשימה זה לחזור לרוץ. במשך השנה אני רץ באופן קבוע, אבל בגלל החגים וכל הבלאגן לא רצתי במשך יותר מחודש (כשלוח השנה נראה כך: ערב חג, חג, ערב שבת, שבת, יומיים חול המועד, ערב חג, חג, ערב שבת, שבת - זה לא בדיוק משאיר הרבה הזדמנויות). וכך לבשתי היום בגדי ריצה ויצאתי לעשות את המסלול הרגיל שבמשך השנה אני רץ באופן קבוע. ידעתי שאם לא רצתי חודש אז יהיה לי קשה לחזור לריצה, אבל מה שלא ידעתי זה עד כמה. אותה ריצה בדיוק שאני עושה בקלות, היתה הפעם קשה ולא נגמרת. סיימתי אותה בכבוד (למרות חבר שעצר ובחיוך הציע טרמפ הביתה...), אבל את הלקח למדתי.

בחיים אין שום דבר שאנחנו מקבלים בלי השקעה, וזה שהשקענו אתמול לא אומר שאנחנו יכולים לנוח היום. אם אנחנו רוצים לשמור על מצב טוב בכל תחום שהוא, נצטרך להמשיך להשקיע מאמצים ולעשות פעולות כדי שהמצב יישאר כך, אחרת - אנחנו חווים נסיגה במהירות. זה שבשנה שעברה רצתי מרתון, לא אומר שאשאר בכושר כל החיים. אם אני רוצה לרוץ מרתון גם בשנה הבאה - זה אומר שאצטרך להמשיך להשקיע ולהתאמן ולרוץ עוד ועוד. אם אני מפסיק חודש - אני חוזר הרבה הרבה אחורה מבחינת המצב שלי.

וזה אותו דבר בדיוק עם הבעיה שלנו עם התאווה. זה שעבדתי על עצמי ואני נקי היום, לא נותן לי שום תעודת ביטוח מחר. אם אני רוצה להיות נקי מחר - אני צריך מחר להשקיע שוב, וביום שלמחרתו אצטרך להשקיע שוב. יכול להיות שיהיה לי קל יותר כי בכל אופן התאמנתי (בדיוק כמו בריצה), אבל אם אפסיק את הפעולות - זה שאלה של זמן עד שאתחיל לחוות נסיגה ולחזור אחורה.

לא משנה באיזה דרך או שיטה אני מתמודד עם התאווה, מה שמשנה זה האם אני עושה פעולות. רצון לבד לא מספיק (כפי שיודע היטב כל מי שרוצה לרוץ מרתון או לעשות דיאטה או להצליח בכל תחום בחיים), וחייבים לעשות פעולות. וגם אם יש לי תירוץ מצוין שבגללו אני דוחה את זה ל"אחרי החגים", חשוב שאדע שיש לזה תג מחיר. הדחיה הזאת, החודש שבו אני לא עושה פעולות, יעלה לי אחר כך בקושי גדול יותר.

כעת כבר אחרי החגים. מה שדחינו עד עכשיו כבר לא נוכל לשנות, אבל אנחנו יכולים היום לקום ולהתחיל לעשות פעולות כדי שלא נמשיך את הנסיגה. דוקא הימים האפורים של חודש חשון, הם הזמן המתאים לחזור לפעולות ולהתקדם הלאה בהחלמה.

עברה לה שנה שנה נפלאה. היום זה יום של ציון דרך של שנה נקיה, ציון דרך לתקווה גדולה שהולכת ומתגשמת הולכת ומתגלגלת. אולי סוג של כדור שלג שהולך וגדל וכל מה שנשאר לנו זה לתקן סטיות בדרך, תיקון של פעולות קטנות ששומרות על הכדור בשביל הנכון בדרך אל היעד הנכסף.

עוד יום של מפוקחות מחוברות לאשה לילדים לאבא רחום. עוד יום של אסירויות תודה שעוזרות לי להמשיך לצבוע את העולם בוורוד (האמת אני מעדיף תכלת בהיר ). עוד יום של בקשת הדרכה מבורא העולם להצליח לצעוד בנתיב שסלל בשבילי לצלוח את האתגרים שזימן לפתחי. עוד יום ללא אובססיה

עוד יום שהמושכות עדין בידיי, אומנם אני נוהג סוסי פרא אבל אני דואג להאכיל אותם בבוקר להבריש אותם מדי ערב ללחוש על אוזניהם מילים רכות והכי חשוב להחזיק במושכות אומנם המושכות לא מחוברות לכלום אבל אני מחזיק בהם והם יודעים את הדרך לפי הנחיתו של בורא העולם. עוד יום עם הרגשה שיש אבא אוהב בשמים.

ובקיצור עברה לה שנה של נקיות שנה של נצחון הולך וגובר. מי ייתן וגם מחר יהיה לי כח להמשיך בתוכנית הנפלאה הזו להמשיך לעלות ב-י"ב המעלות.

עבודה קשה ועמל מתמשך אינם כלל דבר שאדם אמור לסבול ממנו. יגיעה בדבר אהוב ממלאת את הנפש שמחה וסיפוק, נותנת לאדם שלווה וטעם לחיים. מרגע שאדם טועם פעם אחת את טעמה של עבודת ה', טעם של תשובה, תפילה, תורה – נחשפת בפניו האמת שההשתלמות אינה משא כבד, אלא תענוג אינסופי. כל המצוות כולן חדלות מלהיות עליו לטורח, והוא מרגיש שניתנו לו בחסד עליון. עבודה קשה אינה דווקא חשבון נפש ורגשות של מרירות, לא פחות מאלו היא כוללת שמחה, נועם ועונג שבקרבה לה' המתעצמים ככל שמתקדמים ועולים.