כאב ותקווה - אלו הם שני המצבים הכי מוכרים לנו כאן בשמור עיניך. אנשים מגיעים עם המון כאב, בדרך כלל אחרי שנים ארוכות של נפילות חוזרות ונשנות, ואז הם מקבלים תקווה, הם רואים אחרים שהיו במצב שלהם והצליחו לצאת מזה, והם יודעים שגם להם יש סיכוי.

אחד מחברי שמור עיניך הסכים לשתף את הסיפור שלו, הוא מספר על הכאב והסבל שעבר, וגם על התקווה שהוא קיבל והפיתרון שהוא מצא בשמור עיניך (הקול והתמונה שונו כמובן על מנת לשמור על האנונימיות שלו). לצפיה בוידאו לחץ כאן

בימים אלו אנו פונים אליך בבקשה לפתוח את הלב ולתרום (אם עדיין לא תרמת) לשמור עיניך, כדי שנוכל להמשיך לעזור לרבים אחרים גם בשנה החדשה. לתרומה לחץ כאן

מעוניין לעבוד בתשלום בטלמרקטינג עבור שמור עיניך? אם יש לך מספר שעות פנויות ביום לעבודה בשכר עבור מטרה חשובה, אנא צור קשר באימייל: help@gye.org.il

בערב ראש השנה מאוד חששתי. די היה לי חדש ראש השנה בלי כך המערבולת הזאת. בעבר, ראש השנה והימים הנוראים היו תמיד שילוב של רגשות לא ברורים וסותרים: מצד אחד, הרגשתי לוזר שלא מסוגל אפילו לא יום אחד להחזיק את עצמו, לוזר שבראש שלו יש בעיקר רק דבר אחד... ומצד שני ידעתי שאני אדם שמחזיק את עצמו לאדם טוב בשאר התחומים, אדם ישר, לא מתעצבן מסתדר עם כולם. ושוב מצד אחד אני עושה את הדבר הכי גרוע שרק יכול להיות מבחינתי על בסיס יום יומי ומצד שני חי בהדחקה והכחשה כי אני לא מסוגל עם רגשי האשם האלה.

תמיד הייתי בא לראש השנה עם כל הפעמים שנפלתי ואז מהתפלל מעומק ליבי ולבקש מאבא בשמיים שבבקשה יקח את זה ממני כי זה כבר בלתי נסבל, ועל הדרך שגם יוריד לי שפע כי אם הוא יקח את זה ממני אז השפע יוכל סוף סוף לבוא. אבל בעצם למה שיתן לי שפע, הרי אני כזה שפל...

והמערבולת ממשיכה: בבקשה אבא תקח את זה ממני, אני יותר לא יעשה את זה. והקול השני לוחש לי "כן, כן, בטח לא, אתה הרי מכיר את עצמך ויודע בדיוק איך זה הולך להראות... האומר אחטא ואשוב אין מספיקים...".

אניי לא באמת זוכר איפה זה נעצר כל שנה חוץ מזה שתמיד הייתי בטוח שהשנה זה יהיה אחרת ובטח כל צינורות השפע נפתחים ואולי לא... זה הרגיש כמו לקנות כרטיס לוטו, אותה תחושה של הפעם אני זוכה. עד הנפילה הראשונה כמה שעות אחרי צאת החג, ואז זה מרגיש כמו לקרוא את התוצאות של הלוטו, שוב פעם...

והשנה?

הגעתי לבית כנסת קצת מבולבל. מה אני עושה פה? זה לא אותו דבר, אין לי כבר רשימות מכולת של נפילות. אני מסתפק בלהמליך את המלך ולבקש יום נקי מפוכח ושפוי... אז בהתחלה היה לי קשה להתחבר אבל לאט לאט התחברתי והתרגשתי.

למרות שהיה חזן מעצבן שכל שנה עולה לי הדם לראש באיזה שהוא שלב, השנה התפללתי בלב אתתפילת השלווה ואיחלתי לו את כל הברכות. ואז הגיעו התקיעות (כל שנה אני מרוכז וחושב ומבקש מהקב"ה שיקרע את השטן לחתיכות ויתן לי חיים משוחררים שיקח ממני את כל הנסיונת והנפילות). חשבתי על תפילת צעד 3 איך אני מעמיד עצמי לרשותו של אבא אוהב, משחרר הכל, מבקש מאלוקים שיסיר מעליי את הקשיים שלי וישחרר אותי מכבליי כדי שאני הקטן יוכל להיטיב למלא את רצונו והאחרים שאני יעזור להם יראו בי עדות לכוחו אהבתו ודרך חייו.

ואז חשבתי על כל הדברים שאני אסיר תודה לאלוקים עליהם, על זה שכבר 11 חודשים הוא שמר אותי נקי מחובר ומשוחרר. 11 חודשים.

כן 11 חודשים, זה לא יאומן. אם לא הייתי חווה את זה בעצמי לא הייתי מאמין וגם עכשיו קשה לי להאמין. והנה אני עומד בבית כנסת למזלי עם הפנים בתוך הארון ספרים ובוכה לי בשקט מאושר על שנה שקיבלתי במתנה, פשוט ככה. אני חושב לי על כל אותן מתנות קטנות שנלוו למתנה הזאת, חיי משפחה ברמה אחרת, עבודה, חברים וכן הלאה.

זה היה ראש השנה הנפלא ביותר שהיה לי אי פעם בימי חיי.

האמת היא שתכננתי לכתוב פוסט תחת הכותרת "מדוע ה' לא ענה לתפילותיי", וכבר היה לי בראש את כל הפוסט בו אני מסביר למה התפילות והבכיות שלי כל שנה בימים הנוראים לא הועילו ולא התקבלו, אבל אז היה לי את מה שהספונסר שלי מכנה "רגע מואר", והבנתי שאני פשוט מסתכל בכיוון הלא נכון. במקום לשאול מדוע ה' לא ענה לתפילותיי עם הסתכלות על עשרים שנים של מחלה, אני צריך להסתכל על כך שה' ענה גם ענה לתפילותיי ובחסדו הגדול - לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי 263 ימים, פלא עצום שיכול להתרחש רק בגלל שה' שמע את תפילותיי, אסף את דמעותיי והחליט לומר לצרותיי די.

וזה לא מובן מאליו בכלל העובדה שאני כאן עם החברים הנפלאים והיקרים של שמור עיניך ושל SA, כי אם אני מסתכל על ההיסטוריה המפוארת שלי, הייתי אמור להיות עכשיו בקרקעית אחרת, נמוכה אף יותר מהקרקעית בה הייתי בחודש אלול בשנה שעברה. אז העובדה שאני נקי ונמצא בתכנית זה לא איזה משהו ברור, וזה בטח לא בגלל שאני חכם ומוצלח, אלא בגלל חסד אלוקים שהחליט לעשות עבורי את העבודה שאותה לא יכולתי לעשות בעצמי. הרי כמוני ישנם אלפים רבים של יהודים יקרים הסובלים מההתמכרות, אבל רק מעטים יחסית זכו למתנת השפיות והנקיות, ובחסד אלוקים - זכיתי להיות אחד מהם.

לאחרונה היו בפורום שלנו דיונים עמוקים למה כל כך הרבה מכורים נחשפים לעובדה שיש דרך החוצה ורק מעט כל כך בפועל צועדים בדרך וכל ההסברים כולם נכונים ויפים אבל בשורה התחתונה - אין לזה שום הסבר מלבד שכך החליט אלוקים. אני לא עוסק בחשבונות שמים ולא יודע למה דווקא אני התמכרתי לתאווה ובאותה מידה בדיוק אני גם לא עוסק בחשבונות שמים ולא יודע למה זכיתי במתנת השפיות. אינני מנסה להבין את המחלה ואינני מנסה להבין את ההחלמה. את שניהם אני מנסה לקבל כרצון האלוקים המוחלט ויודע ש"שום דבר, לחלוטין שום דבר, לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות", או בשפה אחרת: הכל בהשגחה פרטית שהקב"ה מחליט בעצמו כל דבר בעולמו, והוא זה שהחליט שאהיה מכור ואסבול כל כך הרבה שנים, והוא זה שהחליט שאזכה בהחלמה עם כל המתנות הנפלאות שמגיעות ביחד איתה. זה לא בגלל ש"ידעתי להכנע", וגם לא בגלל ש"סבלתי מספיק", למרות שכמובן סבלתי מספיק וגם נכנעתי, אבל למה זכיתי להכנע ומי החליט שסף הסבל שלי יהיה דווקא בנקודה זו ולא הרבה יותר נמוך מכך? זה כבר החלק של אבא היקר שדואג לי ומלווה אותי.

וכשאני חושב על התפילות של הימים הנוראים בשנים האחרונות בהן התחננתי לה' שיציל אותי מידי עצמי (בלי לדעת שזה התמכרות כמובן), אז ברור לחלוטין שהקב"ה הקשיב וגם נענה לבקשתי. אני לא יודע למה הוא החליט שזה יקרה דווקא בתאריך המדוייק בו זה התרחש, אבל ברור שתפילותיי נענו. וכשאני מסתכל עם מבט לעתיד אני יודע שבימים הנוראים תשע"ג אבקש ואתפלל שוב על אותם דברים שהתפללתי כל השנים, ולמרות ההבדל העצום בגישה (כיון שכעת אני יודע שאני חולה ולא חוטא), התפילה תהיה אותה תפילה ויהיה כמובן מי שישמע את תפילתי ובודאי גם ייענה לה.

לא רק רחמים ואהבה אל הבן החוטא יש אצל ה', אלא גם צער נורא. ה' יתברך הישרה שכינתו בכל אחד מישראל "'ושכנתי בתוכם' 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' בתוך כל אחד ואחד" – הריהו גם "שוכן אתם בתוך טומאותם" וחלילה לא מסלק מהם שכינתו בעוונם, אדרבה, "בכל מקום שחטאו ישראל שכינה עימהם" בכל מקום אליו התרחקו ונפלו אתם היא, והיא מנהמת כיונה ובוכה על כל אחד מבניה בגלותו הפרטית, בצרותיו ובצערו.