לקראת השנה החדשה, אנחנו פותחים בקמפיין לגיוס תרומות עבור מימון הפרסום של שמור עיניך בשנה הקרובה - שנת תשע"ח.

אנא, עזור לנו להגיע לכל אלו שזקוקים לעזרה, והזכות הזאת תעמוד לך בראש השנה

לתרומה לחץ כאן

אחחח, כמה כואב. איזה הרגשת החמצה זאת להיות מכור וממש לחיות ליד החיים במקום לחיות את החיים עצמם. הנקודה היא שזה כל כך דומה אבל כל כך שונה, אז מצד אחד זה כל כך מבלבל עד שניתן לחשוב שחייתי את החיים עצמם, אבל מצד שני זה כל כך שונה עד שחבל, פשוט חבל. כמעט עשרים שנה שאני חי ועושה ופועל ולומד ומתחתן ומגדל ילדים ומה לא, אבל בעצם אני לא נמצא כאן, או כפי שזה נקרא בשפה של התכנית "אני לא נוכח". זה די המם אותי כאשר קראתי את ההקדמה לספר הלבן (הספר של תכניות SA לגמילה מהתמכרות למין), ושם, בקטע הראשון של ההקדמה, עוד לפני שקראתי מילה על תאווה או מין, הופיע הקטע הבא:

רבים מאיתנו הרגישו חוסר-התאמה, חוסר ערך בדידות ופחד. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים.

תמיד הייתי במרכז הענינים, אבל ביחד עם זה - איזה פרדוקס - הרגשתי גם מנותק ולא שייך. אז ההרגשה הזאת הובילה אותי לשני כיוונים מנוגדים - עוד פרדוקס - כאשר מחד אני מנסה יותר להיות במרכז הענינים (ומצליח!), ומאידך עוד יותר מתנתק.

האמת היא שגם לפני שקראתי את הדברים בספר הלבן ידעתי את זה אבל תמיד ניסיתי להדחיק. הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי, לא רק בנושא של התאווה אלא מעבר לזה, אבל זה לא הנקודה היכן הרגשתי ניתוק אלא עצם הרגשת הניתוק. בין אם זה קרה בגלל התאווה או למרות התאווה, התחושה היתה תמיד שאני קצת שונה. אצלי למשל זה התבטא חזק מאוד בענין של כעסים ועצבים, ובזמן שעברתי ביחד עם חברים חוויות משותפות, אני הייתי היחיד שלקח את זה למקומות של פיצוץ. תמיד ידעתי שאני אדם קיצוני בדעותיו ובמעשיו, אבל זה היה יותר מכך, היה משהו לא ברור בכך שאני מגיב אחרת מאנשים הסובבים אותי.

וכמובן הענין של התאווה עצמה שבגללה אף פעם לא יכולתי להרגיש כשווה בין שווים. הנה ראש השנה ויום כיפור עוברים עלינו ואני נזכר בכל אחד מהחגים האלו בעבר, תמיד היתה לי את התחושה שאני שקרן וצבוע ובכלל מה אני עושה כאן בין כולם? כולם מתפללים ומתקרבים לאלוקים ואני הרי בתוכי יודע שזה ענין של זמן עד שאני חוזר לכל התאווה, אז ההרגשה היתה של בדידות וניכור גדול. פעם שוחחתי עם חבר על הנושא של "האומר אחטא ואשוב", ואמרתי לו שאצלי זה הפוך, אני אומר "אשוב ואחטא", כי גם כאשר מגיעים החגים ואני עושה תשובה מכל הלב - "אשוב", אבל אני יודע שלא יעבור הרבה זמן עד שיהיה "אחטא". זאת היתה הרגשה לא נעימה. וזה כמובן בזמנים בהם עוד הצלחתי לשמור על עצמי לרגל החג, אבל זה החמיר הרבה יותר כאשר הייתי בדיוק בנפילות. איזו הרגשה מטורפת זה להגיע ליום כיפור עם הקיטל, להיות חזן, ובפנים לזכור מה עשיתי לפני יומיים...

קיצורו של דבר, מעולם לא חייתי את החיים עצמם. כל הזמן היה משהו ברקע, כמו איזה רעש טורדני או כאב לא פוסק שמצד אחד כבר קצת התרגלתי אליו ולכן אני יכול לחיות את החיים, ומצד שני זה לא באמת לחיות את החיים עם הכאב והרעש הזה, ולכן אני בעצם חי ליד החיים.

ואז ה' החליט שהגיע זמני להפסיק לסבול והוא גילה לי שיש דרך החוצה. פתאום אני חי את החיים עצמם. איזה פלא עצום זה. אני יכול ללכת לבית הכנסת בראש השנה בלי המנוף שמלווה אותי ועוזר לי לסחוב את שק החטאים שלי. אני יכול להיות עם אשתי והילדים בסעודת שבת וממש להיות נוכח שם. אני מסוגל לראות את הילדים עושים דברים שאמורים להקפיץ אותי לשמים, ובמקום לצעוק עליהם - לחבק אותם. אני אפילו עלול לקבל איזה קנס על משהו או שיחזור לי צ'ק ועדיין החיים ימשיכו להיות נפלאים. זה עבורי נקרא לחיות את החיים. וזה לא נעשה בכוחי כיון שאני חסר אונים, זה נעשה רק בכוחו של היחיד שיש לו כח - אבא שבשמים.

לפני מספר ימים, שלח לי חבר יקר הודעה על כנס שמארגנת קבוצת המרכז של שמור עיניך לקראת הימים הנוראים, והוא ביקש שאפרסם את זה בין חברים שיכולים להגיע ושיהיה להם לתועלת. ביקשתי קצת פרטים והוא שלח לי את התכנית, ואז גיליתי שאני עומד לדבר בכנס... טוב, שמחתי על ההזדמנות אבל לא היה לי ממש זמן לחשוב מה בדיוק אני עומד לומר.

לצערי אני גר מעבר לים ולא יכולתי להגיע ולהשתתף בגופי בכנס, אז התחברתי בשיחת ועידה בוידאו, ואיתי חברים יקרים מכל כמעט מכל חמשת היבשות שגם הם לא יכלו להשתתף בגופם אבל רצו להתחבר ולקבל החלמה. באוסטרליה זה היה לפנות בוקר, באירופה ובישראל זה היה ערב, ובחוף המזרחי בארה"ב זה היה אמצע היום. כל אחד באזור זמן שלו, עשה מאמץ להשתתף.

הקשבתי מרחוק למסר המרכזי בנושא "ימים אהובים" ולמרות שהכרתי את הסיפור האישי של הדובר ושמעתי אותו כבר לא מעט פעמים, התחברתי מחדש. אחר כך היו שאלות ותשובות, וידעתי שתיכף מגיע תורי לדבר, ופתאום שמתי לב שאני מתרגש. ניסיתי להבין למה, ולא מצאתי סיבה. כבר דיברתי בכנסים גדולים יותר וגם קטנים יותר, אז מה קרה הפעם? האמת - אני עדיין לא יודע, אבל היה בכנס הזה משהו מיוחד שגם ממרחק אלפי קילומטרים יכולתי לחוש אותו.

חשבתי לעצמי שרק לפני ארבע וחצי שנים, כאשר היה הכנס הראשון הארצי של שמור עיניך, היינו בערך אותו מספר חברים שהפעם השתתף בכנס קטן יחסית של הקבוצה באזור המרכז... כמה ניסים התרחשו במהלך השנים האלו, כמה משפחות ניצלו מפירוק, כמה סבל נחסך וכמה תקווה האירה את החיים של מאות רבות של אנשים שסבלו בדממה עד שהגיעו לשמור עיניך.

ואולי לכן התרגשתי. כי סוף השנה זה זמן לחשבון נפש, וחשבתי על השנה האחרונה, על כל האנשים שהגיעו לכאן מפורקים, כאובים ומיואשים, וכאן הם קיבלו תקווה ומישהו הושיט להם יד אוהבת, וחברים קצת יותר ותיקים מהם העניקו להם אוזן קשבת ונתנו להם הזדהות ותמיכה וקבלה, ופתאום האנשים האלו התחילו לפרוח. ולא, זה לא אומר שאין קשיים ואין יותר כאב וסבל, וגם לא אומר שכולם עלו על הדרך מיד והם נקיים מהיום שהגיעו לכאן, למרבה הצער אין פיתרונות קסם כאלו, אבל זה כן אומר שיש תקווה ויש דרך ואפשר אחרת, ולא חייבים לסבול לבד בחושך.

ואז הרגשתי צביטה קטנה (טוב, אולי לא כל כך קטנה) בלב, על זה שאני לא יכול להיות ביחד עם כולם שם בכנס. אבל השתדלתי לזכור ש"שום דבר - לחלוטין שום דבר, לא מתרחש בעולמו של אלוקים בטעות", ואם הוא רוצה שאתרגש מרחוק - אז רצונו ייעשה.

אב אוהב את בנו מכיוון שהוא בנו, והסגולה הזו – להיות בנו של האב – אין שום מעשה שיוכל להפר אותה או לפגום בה. גם כשהבן מתגולל באשפתות – בן הוא. וגם כשהאב מוצא את בנו בין פושעים ובני בליעל – רחמיו ואהבתו עליו כבתחילה, ואף ביתר שאת. סגולת הבן שבו מנצנצת מבעד לשכבות הלכלוך החיצוניות שלבשה על עצמה ומעוררת אהבה ורחמים בלי סוף.