המורה שואלת את התלמיד: "מדוע איחרת לבית הספר?"

התלמיד מספר: "בגלל השלט שבדרך לבית הספר!"

המורה מתעניינת: "איזה שלט יכול לגרום לאיחור?"

התלמיד משיב לה: "השלט שאומר 'האט! בית ספר לפניך'…"

בימים שבשגרה, אני מעדיף שלא להיתקל במכונית משטרה סתם ככה. אני הרי נוסע ומדבר בפלאפון, לא תמיד שומר על המהירות המותרת וכן הלאה, אז אני מעדיף לראות כמה שפחות שוטרים ברחוב ובפרט באזור הבית והעבודה שלי. אבל זה משתנה כאשר אני צריך את השוטר. כאשר מגיע מצב חירום ועוברת דקה מאז שהתקשרתי למוקד חירום והמשטרה עדיין לא הגיעה, אני די כועס ומתעצבן ומשחרר קיטור. "איך יכול להיות שהם לא כאן עדיין", "כמה זמן לוקח לשוטרים האלו להגיע", וכן הלאה.

ואני עושה את אותו דבר עם הקב"ה. ביום יום אני מעדיף שהוא לא יתערב לי בחיים עד כמה שאפשר. לא אכפת לי כמובן לקיים מצוות, אבל את הקב"ה אני מעדיף להשאיר מחוץ לתמונה. לעומת זאת כאשר אני פתאום במצב חירום, אז אני נזכר בו ומתחיל להתקשר בלי הפסקה למוקד חירום, וגם מתרגז אם לא עונים לי מיד. כאשר קרוב משפחה חולה ל"ע, פתאום אני נזכר בה' ומדבר איתו באמת ומתוך הלב, בוכה לו, מתחנן אליו ובטוח שהוא היחיד שיכול לעזור. ביום כיפור אני פונה אל ה' מעומק ליבי ומבקש מחילה וכמובן מתחנן שיקח ממני את התאווה הזאת ואת כל הרוע. אבל הוא לא תמיד עונה ואני מתרגז ולא מבין למה.

אז הגיע הזמן להבין שאם אני רוצה שה' יענה לי, הוא צריך להיות קרוב. כי אם הוא רחוק - לוקח זמן עד ששומעים. וה' כמובן לא רחוק אף פעם בגלל שהוא החליט להתרחק, אלא בגלל שאני זה שהתרחקתי ממנו. כן, אני יודע, כולנו דתיים ומתפללים שלוש פעמים ביום, אז בטח שאנחנו נורא קרובים אליו. יכול להיות. אבל אני לא מרגיש שהתקרבתי לה' כאשר התפללתי אם זה לא שינה שום דבר בדרך שבה אני מתנהג בחיים עצמם. כדי לבדוק האם אני מחובר אליו, אני יכול להשוות את התפילה היומיומית שלי אל הדרך בה אני פונה אליו בעת צרה. זה די מזכיר את המשטרה. כשאני בעת צרה, אני ממש מדבר אל ה', חושב עליו וחי איתו. אבל ביום יום - זה לא בדיוק המצב.

הנה רק לפני כמה ימים היה לי קצת בלאגן כספי, ובדיוק גם איזה קטע לא ממש נחמד בעבודה ובקיצור הכל הולך בכיוון לא טוב. ואיך הגבתי? רע מאוד. הייתי צריך לפנות לה' ולהגיד לו: אתה מנהל את העולם, אני ינסה לעשות את מה שאני יכול, אבל את התוצאה אני משאיר לך. במקום זה כעסתי ונפגעתי ופחדתי ובקיצור כל הדברים שמראים שאני משוכנע שאני בכלל אלוקים, ולכן כאשר משהו לא הולך בדרך שלי - זה מוציא אותי מדעתי. אז כשאלוקים רואה שאני משחק אותה אלוקים, נראה לי שזה די משעשע אותו, והוא אומר: אוקיי, אין בעיה, אתה יכול להמשיך. והוא ככה בחצי חיוך רואה איך אני ממשיך להתנגש בקיר פעם אחרי פעם ועדיין לא מבין שאני נהג גרוע.

ולכן אם אני בצעד שלוש ואני אומר ש"הגעתי להחלטה למסור את חיי להשגחת הקב"ה", הכוונה היא לא שאני צריך לבכות ביום כיפור, אלא שכאשר הילד לא רוצה ללכת לישון - אני לא אתרגז.

אלוקים נמצא בפרטים הקטנים.

ישנם שני ימים בכל שבוע שאל לנו לדאוג עליהם, שני ימים שצריכים לשמור אותם משוחררים מפחדים וחששות.

אחד מהימים זה אתמול עם הטעויות החסרונות, הפאשלות, הכאבים והגירויים. אתמול עבר לתמיד, מעבר לשליטה שלך, כל הכסף בעולם לא יכול להחזיר את אתמול, אנחנו לא יכולים להחזיר אחורה ולו פעולה אחת, אנחנו לא יכולים למחוק ולו מילה אחת שאמרנו, האתמול אבוד.

היום השני שאל לנו לדאוג ממנו הוא מחר עם כל המצוקות האפשריות שלו, עם הנטל שלו, ההבטחות הגדולות שלו והביצועים הנמוכים. מחר גם נמצא מעבר לשליטה המיידית שלנו, השמש של מחר תזרח, עם הפאר שלה ואולי מאחורי עננים - היא תזרח. עד אז אין לנו להתערב במחר כי הוא עדיין לא נולד.

זה משאיר רק יום אחד - היום. כל אחד יכול ללחום את המלחמות של יום אחד בלבד, זה רק כשאנחנו מוסיפים את החבילות של שני הימים המעצבנים האלה: אתמול ומחר ששוברים אותנו.

זה לא הנסיון של היום שמשגע האותנו - זה החרטה והמרירות בשביל משהו שקרה אתמול והאימה של מה שהמחר עלול להביא.

אי לכך הבה נחיה כל יום רק להיום.

"לא רק ה' עוזב אותי, גם החברים, ההורים, הרבנים, וכל מי שמסביבי היה בוודאי פונה לי עורף לו רק היה יודע עלי את זה." לפעמים גם אם האדם נגוע בבדידות כלפי ה', הוא יכול לצאת מזה בעזרת מישהו. אם אפשר לדבר על זה – יש פתח לתיקון. אולם טבעו של החטא הזה הוא החשכה וההסתרה, וממילא נוצרת ההרגשה שאף אחד לא יכול לחדור לכאן, להאיר את הנפש ולשמח אותה בעצבונה, ואז ממש אין מוצא. עם חברים ודאי שלא שייך לדבר על זה, והרבנים הרי צדיקים מדי בשביל זה, זה לא בשבילם, ובכלל – מה הם מבינים בחטא? אין מי שיעזור.