למטוס עולים יהודי נוצרי ומוסלמי. בזמן הטיסה ניגשת הדיילת ליהודי ושואלת אותו, "אדוני אפשר להציע לך משהו לשתות?" "תביאי לי יין אדום בבקשה", אומר לה היהודי.

הדיילת ניגשת לנוצרי ושואלת אותו, "אדוני אפשר להציע לך משהו לשתות?" "כמובן", אומר הנוצרי, "תביאי לי בירה מהחבית."

הדיילת ניגשת למוסלמי ושואלת אותו, "אדוני אפשר להציע לך משהו לשתות?" "לא תודה", אומר לה המוסלמי, "אני לא יכול, אני עוד מעט נוהג…"

אבא.

קודם כל, הלב שלי מוצף ברגשות תודה. מעולם בחיי לא האמנתי שתהיה לי תקווה, שלושה ימים, שישה חודשים ושנה בהם חיי הולכים ומשתנים, הנקיות אינה רק בימים. חוזר לי האמון, בי, בך.

לא דמיינתי שאגש לסליחות האלה, שציווית עלי, בלב קל כל כך. בלא המשא הכבד של החטא שלא יכופר. בלא הזעקה המיואשת והמרה. פשוט כי אני רוצה לדבר אתך.

אבל בכל זאת, אתה יודע, קשה לי לחזור ולהכות על הלב, לומר חטאתי. זה מזכיר לי זמנים אפלים, בהם חשבתי שאני מתקרב אליך, אבל בעצם רצחתי כל זיק של אמון בעצמי ובכוחה של הנשמה שנתת לי.

קשה לי מצב הרוח המלנכולי, המתרגש ובא עלי דרך הציבור. תחושת הדין המתוח. בבקשה ממך, עזור לי להתחבר אליך כמו שאתה. לא דרך מסך האשמה שכנראה עדיין אני נושא על גבי.

אני יודע שלראשונה בחיי, אני מסכים לתת לאור שלך מקום בכל מישורי החיים, לתת לו לנהל אותי ולא לנסות לשלוט בו. לקבל את המשימה ההזויה אך החשובה שהפקדת בידי - להעביר את הבשורה לאלו שעדיין סובלים. אני יודע שיש לי הרבה מאוד כשרונות בתחום הזה, כושר ביטוי, חשיפה רגשית, תמיד חשבתי שמקומם במערכות גבוהות יותר בחיי, בלימוד, בעבודת ה' במובן השגרתי. לא העליתי על דעתי שכל הפיתוח שלהם היה מבוא בשביל המקום בו אני כעת - מדליק נר במבואות אפלים, הולך שם, בין אנשים שאבדו כל זיק של אור, ולוחש: הייתי שם, אלוקים יכול, באמת.

אני יודע שאין דבר יותר משמעותי מזה בחיי.

ועדיין, אני מרגיש אשם. אשם שלא עשיתי מספיק, אשם שהתעצלתי, אשם על ברכות, אשם על מידות ומעשים, ומצוות. ובעיקר כנראה, למרות הכל - איני מאמין. אני יושב, ואיני מאמין. מה אומר ומה אדבר. הרי אני הוא זה ש...

אבא, בבקשה ממך, טע בליבי את האמון הזה בך, שיאפשר לי לקבל את עצמי כחוטא וכאהוב. כמו שהבן שלי בן השלוש שאומר סליחה אחרי שהוא נשך אותי בזעם כי לא הרשיתי לו לקחת את הכדור של אחותו, והלב שלי נמס מהחמידות הזו. כך גם אני...האם אני יכול להאמין שאני צריך ויכול לתקן, אבל שהכל נשאר במשפחה? האם אני יכול להבין שאתה אוהב אותי, אבל משאיר אותי חלש כדי שאמשיך ואפנה אליך?

בבקשה ממך, בפרוס ימי הסליחות האלה, פתח בליבי ערוץ תקשורת חדש. אינטימי. כזה שיכול לתאר בפרוטרוט מה היה צריך לעשות, ולא להרגיש שזה הורס את הכל. כזה שלא מפחד שהחשיפה תגרור עונש, אלא להיפך - שהכנות שלי תאפשר לאהבתך להיכנס פנימה.

אני לא כל כך יודע איך אסתדר עם חלק מהטקסטים. אבל אני יודע דבר אחד - אני בצד שלך, אבא, ושם אני הולך להישאר עד יומי האחרון.

תן בלי את השלווה לקבל את רצונך שאבקש סליחה, את האומץ לעשות זאת בלא להכחיש, ואת התבונה להבחין בין אשמה רעילה לאשמה שמובילה לקרבה ולאינטימיות.

אוהב מאוד. ומתפלל לעוד יום נקי.

איתך ובלעדייך
זה להיות וזה לחדול
איתך ובלעדייך
זה לא כלום וזה הכל
איתך ובלעדייך.

כה אמר המשורר, וזאת זכותו, אבל אם אני מאמץ את הגישה שלו, אני יכול מיד לחדול. כי אצלי זה הפוך, איתך ובלעדייך - אני צריך להמשיך "להיות", וגם איתך או בלעדייך - זה מעולם לא "כלום או הכל".

בהכללה אפשר לומר שהבעיה מספר אחת של חברים נשואים בהתמודדות עם פגמי האופי שלהם, מיוצגת ביחסים עם האישה. מהבחינה הזאת, נראה שלרווקים קל יותר להחלים, כיון שהם חופשיים יותר להתמודד עם פגמי האופי שלהם בחלל פחות טעון, מאשר נשואים שפגמי האופי שלנו מגיעים כל הזמן לידי ביטוי במערכת הנישואין. אם למשל אני סובל מיחסי תלות, הדברים יהיו הרבה יותר מורכבים כאשר אני במערכת יחסים זוגית, מאשר אם אני רווק, אותו דבר אם אני סובל מצורך בשליטה וכן בריצוי וכן הלאה וכן הלאה. כמעט כל פגמי האופי שלנו מסתכמים בסופו של דבר בקשר שלנו עם העולם מסביבנו, וכמובן שבמצב כזה, לנשואים יש הרבה יותר נקודות חיכוך.

בספר הלבן, בסוף הנספח, מתחבאים הדברים האלו והם עוצמתיים מאוד:

העובדה שנשואים יכולים לקיים יחסי מין עם בת זוגם ולקרוא לעצמם "מפוכחים" אינה יתרון בכלל. זה יכול אפילו לפעול נגד ההחלמה. ישנם נשואים שמודים שאף על פי שהם לא "משתמשים" יותר, הניצחון על התאווה עדיין חומק מהם. למעשה, לעיתים קרובות נראה שיותר קשה עבור נשואים להשיג ניצחון על התאווה והתלות, עד שהם מתנסים בהתנזרות מינית מוחלטת. ולעיתים קרובות-יותר מאשר אנו יכולים לשער, יכולים לשמוע נשואים מתלוננים שלרווקים קל יותר! הבה נעמיד את הדברים בבירור: הסקסהוליסט - לא משנה אם הוא מחלים או לא, רווק או נשוי - ניתן לשער שיש לו בעיות עם מין! שלא לדבר על כך שהוא נושא בעיות אחרות שנגרמו בניסיון לחיות בחברת אחרים, ובקשרים עם אחרים.

מה שאותי תפס כאן הוא המשפט הבא: "נראה שיותר קשה עבור נשואים להשיג ניצחון על התאווה והתלות". במילים אחרות - כדי להשיג ניצחון על התאווה, אני חייב להשיג ניצחון על התלות, וכן להיפך, כדי להשיג ניצחון על התלות אני חייב להשיג ניצחון על התאווה. כל זמן שאני נמצא ביחסי תלות ופועל מתוך פגמי האופי שלי, קשה עד בלתי אפשרי להשיג ניצחון אמיתי על התאווה, פשוט כיון שיחסי התלות לא מאפשרים את זה. אם הגישה שלי היא ש"איתך ובלעדייך זה להיות וזה לחדול", אז ברור שיהיו לי רגעים נפלאים של "להיות", אבל ברגע שהיא תהיה במצב רוח אחר - אני יעבור מיד למצב של "לחדול", שאצלי פירושו להשתמש בתאווה וליפול. אני חייב לחיות חיים נורמליים בין אם זה "איתך" ובין אם זה "בלעדייך", אחרת לא אוכל להחלים, ואין סיכוי למופכחות מינית לאורך זמן.

ראיתי הדגמה של האמת הזאת על עצמי פעמים רבות. בתחילת הדרך לא הבנתי את זה, והייתי תלוי לחלוטין במצב הרוח של אשתי, מה שגרם לי כמעט לאבד את הנקיות שלי, כאשר לא הצלחתי לשלוט בכך. הייתי כבול ביחסי תלות שהתפתחו גם לצורך נואש בשליטה, וכמובן אם שני דברים תלויים אחד בשני אז כאשר אחד נופל, הוא מושך איתו את מה שתלוי בו. לכן, כשאני הייתי תלוי באשתי, גם ההחלמה שלי היתה תלויה בה, וכשהיא עברה התמודדויות ו"נפילות" במצב האישי שלה -זה גרר אותי איתה אל האבדון. לקח לי הרבה זמן (ולספונסר שלי הרבה עבודה) כדי להבין שאני צריך להמשיך לחיות בין אם טוב לנו ביחד, ובין אם כעת אשתי מתמודדת עם קשיים ולכן "לא פנויה" מבחינה רגשית לקשר או לחיבור.

זה לא קל, ואם לומר את האמת - זה קשה. היו זמנים שלא חשבתי אפילו שזה אפשרי, אבל אלוקים עזר לי ועוזר לי. היום אני יכול פעמים רבות (לא תמיד כמובן) לראות את הקושי של אשתי, לגלות אמפתיה אבל לא לנסות לשלוט בכך (גם לא בצורה יפה של ניסיון לעזור) ולא להיות מושפע מכך, להמשיך לחייך ולחיות את החיים שלי גם כשהיא לא נחמדה, לא משתפת פעולה או אפילו יותר מכך.

מעניין שבתחילת דרכן של הקבוצות, היו החברים של AA (אלכוהוליסטים אנונימיים) משתתפים ביחד עם נשותיהם באותן קבוצות, ולא היתה הפרדה לקבוצות למכורים עצמם וקבוצות לנשות מכורים. ההבנה הבסיסית היתה שפגמי האופי של הבעלים ושל נשותיהן הם הבעיה, וממילא יכולים לעבוד עליהם ביחד. כך מצאתי את עצמי נעזר בפרק "לנשים" שבספר הגדול, וקורא אותו מנקודת מבט של "בן זוג" ולאו דוקא מנקודת מבט של אישה שבעלה מכור. דוקא הפרק שהיה לי הכי קשה לקבל אותו בהתחלה, הפך עבורי לאחד הפרקים הכי חשובים, כי הוא נותן לי הדרכה כיצד להתנהג במצב שבו ישנם שני בני זוג, שהאחד נמצא (נכון לרגע זה...) במצב של החלמה, ואילו השני סובל עדיין מפגמי האופי ברמה כזו או אחרת. כך אני לומד להתמודד עם הקשיים בזוגיות ולהתייחס לאשתי כפי שהייתי רוצה שהיא תתייחס אליי ביחס לפגמי האופי שלי.

פרדוקס: אמא רוכנת מעל הילד המכווץ בתוך עצמו, קרוב קרוב, אחרי שעשה משהו רע, ובכל זאת אין תחושת בדידות עמוקה יותר מזו שהוא חש כעת. אם אחרי החטא היה האדם מרגיש שיש קשר בינו לבין ה', שהוא דבק בו – הייתה הרגשה של שותפות ושל עזרה הדדית שהייתה מוציאה אותו מיד מהביצה. הוא היה יודע ומרגיש שכיוון שהוא מתבייש ומתוודה ומוסר את נפשו אל ה' – ממילא הוא מסייע בידו, מקרב אותו אליו "וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח".

אך כשהאדם חוטא, זה מביא אותו לסגור גם את האוזנים, והוא לא מאפשר לעצמו לשמוע את ה"אַיֶכָּה". הוא מרגיש שבחטאו הוא חצה את הגבול ופרם את הקשר. הוא הביא על עצמו את המצב הזה, ולגמרי באשמתו ה' הפנה לו עורף. לכן עכשיו, כשצריך לנסות ולתקן את החטא, הוא עומד בפני המשימה לגמרי לבדו. כאילו לא די קשה לצאת מתוך בִּיצת החטא – עוד צריך לעשות את זה לבד.