למה יש הרבה תאונות אחרי שגברים שותים?

כי הנשים צריכות לנהוג הביתה…

אתמול השתתפתי באירוע גדול שמתקיים מידי שנה, מה שסיפק לי הזדמנות מצויינת להשווות את המצב שלי היום למצב שלי בשנה שעברה, כיון שהאירוע נותר אותו אירוע, התאווה נותרה אותה תאווה, ואם בכל זאת יש שינוי - זה רק בי. מדובר באירוע המוני, משפחתי, משהו שמתחיל בבוקר ומסתיים בשעות אחר הצהריים המאוחרות, והוא משלב את כל המרכיבים שיכולים לזרוק אותי לקרשים: תאווה, לחץ, צורך בשליטה וכן הלאה.

אני נמצא שם כל שנה בשנים האחרונות, ובשנה שעברה היה נראה לי שהגעתי לפסגה, כאשר יכולתי להיות בתוך כל הבלאגן הזה ולהישאר נקי ומפוכח. זכרתי את השנים הקודמות בהן האירוע כולו היה חיפוש תאווה, לגימה דרך העיניים, פנטזיות בראש, ובהמשך הנפילות עצמן, ולפתע הגעתי כנוע, ויתרתי על התאווה ונשארתי נקי. זה היה חידוש עצום, אבל הדרך לכך לא היתה פשוטה. כשחזרתי הביתה כתבתי על החוויה שלי באירוע ותיארתי את הקושי כאשר "כל דמות של אישה מושכת מופיעה במוחי הקודח בתור הפיתרון לכל הבעיות שלי".

והנה אתמול הייתי שם שוב. הנשים לא נעלמו, והן אפילו לא החליטו ללבוש בורקה או להצטרף לנשות השאלים. גם אלוקים לא הכניס חמה לנרתיקה ולא פתח את ארובות השמים, כך שמזג האויר לא היה לטובתי. גם במישור האישי, הילדים לא החליטו להפסיק להיות ילדים ואפילו לא הכריזו על הפסקת אש כללית בין הבנים לבנות. היציאה מהבית התאחרה כמובן ולא היתה "לפי התכנונים", מקום חניה היה קשה למצוא, וכן הלאה וכן הלאה.

אז אם הייתי בזמן המחלה, ברור שהפיתרון היה להתאוות דרך העיניים, להזין את הפנטזיה, וליפול. אפילו אם אני בהחלמה ואני מוכן לוותר על התאווה, עדיין הקושי בויתור הוא עצום, והפיתוי לא פשוט. אבל אתמול זה היה אחרת. למעשה זה היה לגמרי אחרת. הייתי שם, מחובר, נוכח, מוותר על התאוה, אבל בלי המלחמה. זה היה ממש כמו שכתוב בספר הגדול על כך שאנחנו לא נאבקים בתאווה כי אלוקים שם אותנו במצב נייטרלי ואין לנו צורך בכך. תמיד כשקראתי את המשפט הזה היה נראה שלי שהם קצת נסחפו כשכתבו אותו, אבל אתמול זה היה אמיתי.

נכון, זה לא הגיע בתחילת ההחלמה, ואם הייתי מתייאש בתהליך - לא הייתי מגיע לכך. הנה, שנה שעברה, אחרי שנה וחצי בהחלמה, עדיין הייתי צריך לעבוד קשה על הכניעה כדי להשתחרר מהאובססיה. זה נכון, אבל יש המשך לסיפור, והוא האפי-הנד. לא חייבים להמשיך כל החיים לסבול בלי הפסקה.

בדרך חזור אתמול, שיתפתי את אשתי במחשבות שלי על השינוי שעברתי. היא כמובן הרגישה בכך בעצמה עוד לפני שאמרתי מילה בנושא. והמחשבה שחלפה בראשי היתה שאם זאת היתה ההתקדמות בשנה האחרונה, לאן אוכל להתקדם בשנה הקרובה אם רק יתן לי אלוקים חסד להמשיך בהחלמה?

"נו, מצאה חן בעיניך חזרת הש"ץ של ערב יום הכיפורים?", שאל ה"אוהב ישראל" מאפטא את רבי נפתלי מרופשיץ, ומיד לאחר מכן פרצו שניהם בצחוק גדול ומתגלגל (היה זה במפגש שנערך בין כמה מגדולי החסידות, מעט לאחר יום הכיפורים).

ר' צבי היש מרימנוב, שנכח במקום, העיז ושאל את רבי נפתלי מרופשיץ לפשר הדברים. רבי נפתלי נענה לו והסביר:

"הן יודע אתה, כי בשנה שחלפה נסתלקו נשים רבות לבית עולמן. בעיקר נשים מעוברות. הייתה זו גזירה קשה עד מאוד על בנות ישראל.

בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים, באחד מבתי הכנסת, שימש כחזן יהודי כפרי פשוט, אשר בקושי ידע להוציא מפיו את מילות התפילה, ואף גם זאת בהיותן בשיבושי שיבושים.

כאשר הגיע אותו יהודי בחזרת הש"ץ ל"ברכת השנים", אחזה בו התרגשות רבה. והלא ברכה זו נכתבה (ל"מיטב" הבנתו), בדיוק על מגיפה נוראה כגון זו המשתוללת כעת בקרב בנות ישראל!

"ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת", התחנן אותו יהודי, יהי רצון מלפניך שהשנה הזו, הבאה עלינו לטובה, תהיה שונה מקודמתה, תהא שנה מבורכת.

"וברך נשותינו כנשים הטובות לברכה", ביקש אותו יהודי מקירות ליבו, ברך את הנשים שלנו, שתהיינה טובות בריאות ומבורכות (כמובן, אותו יהודי בתמימותו, החליף "שנים" ב"נשים"...)

ולא נחה דעתו עד שסיים בלב נרגש: "ברוך אתה ה' מברך הנשים!". מבורך אתה הוא ה' אלוקינו, ורק בכוחך אתה לברך ולרפא את הנשים...

תפילתו הכנה של אותו יהודי, שנעשתה בלב קרוע ומורתח, עלתה לפני כסא הכבוד, ובטלה את הגזירה".

(הסיפור מופיע ב"סיפורי חסידים" (כרך ב', מועדים) של הרב שלמה יוסף זוין, בפרק העוסק ביום הכיפורים (סיפור 74) ובמקורות נוספים).

***

גם אני הפכתי להיות "מברך הנשים"... אם כי זה לא קרה ביום אחד. שכן, מה לי ולתמימותו של יהודי כפרי...

כשהגעתי לתכנית 12 הצעדים, שמעתי וקראתי (בספר הלבן עמ' 148 ועמ' 162) על "טכניקה להשתחרר מתאווה" (כך כנראה הגדרתי זאת אז), שנשמעה לי משונה מאוד: להתפלל על מושא התאווה (ובמילים פשוטות, למי שטרם בא בשערי התכנית: להתפלל על אשה שאני חש תאווה אליה).

זה היה נשמע לי משונה. וכשניסיתי את זה, זה היה נראה לי אפילו מזיק במידה רבה. הרגשתי שבתפילה עליה, במקום להפריד ולנתק אותה ממני כפי שרציתי, אני דווקא יוצר איזה שהוא חיבור בינינו, משהו משותף. במקום לשחרר אותי ממנה, זה רק קשר אותי עוד יותר אליה (שלא לדבר על מחשבות חולות בסגנון של "אני יודע מה הדבר הטוב ביותר בשבילה...". ודי לחולה ברמיזא).

הרי, בינינו, מה לי ולנשים? הרי אני אדם תורני, ומעולם לא היה לי שום קשר שהוא עם שום אשה אחרת מלבד אשתי (האמנם?...). למה אני צריך לדבר עליה? הרי מתוך כך אני מתקשר אליה! (כשהסתכלתי, משום מה, השאלה הזו פחות עלתה...).

במחשבה לאחור, נראה לי שזה היה אחד הדברים המשונים בעיניי בתכנית. אחד הדברים שלא כל כך התחברתי אליהם. שיתפתי בכך חברים באחת הקבוצות, וחבר פנה אליי בסוף הקבוצה ואמר שהוא מזדהה עם השיתוף שלי, ואולי באמת לא כל כלי שמוצע בתכנית מתאים לכל אחד (את המשפט האחרון אני לא בטוח שהוא אמר. ייתכן מאוד שזו המסקנה שדחפתי אותו להגיע אליה יחד איתי...).

***

אני לא זוכר, ולא יודע להסביר איך ולמה, אבל המשכתי עם זה. הטבע שלי הוא לא לעשות מה שלא נראה לי / מרגיש לי / מתחבר לי, אבל איכשהו קרה ובכל זאת המשכתי לתרגל זאת (אחרי תקופות של הפסקה מכך). יכול להיות ששמעתי שכך עושים "המחלימים הדגולים" ורציתי להידמות להם...

מתי שהוא, ואני לא יודע לשים במדויק את האצבע על השלב הזה, זה פשוט קרה. זה התחיל לעבוד. ומאז, זה פשוט משנה כמעט ברגע אחד את התנועה הנפשית שלי, בכמעט מאה שמונים מעלות.

התנועה הנפשית החולה שלי, במשך שנים, הייתה תנועה של לקחת. לכאורה זה היה רק מבט תמים, אבל התנועה הנפשית שהתלוותה אליו, הייתה תנועה של לקיחה באלימות והשפלה (ההתעלמות מכך הייתה חלק מההכחשה שלי). הייתה זו תנועה של "נעילה" והתקשות פנימית (ולמי שמתעקש: גם פיזית... ). "הינעלות" על האויבייקט. החפץ.

התנועה של ההחלמה, של התפילה על מושא התאווה, היא תנועה של נתינה וחמלה. תנועה של שחרור וויתור, מתוך כבוד לסובייקט שיש כאן. לאדם.

***

זה שהפכתי להיות "מברך הנשים", עדיין לא מבטל את "רוע הגזירה". לא הבראתי. אני עדיין מכור לתאווה, ומתוכנת לראיית המציאות בצורה חולה ומעוותת (למרות ההכחשה שאומרת ש"זהו. אני כבר במקום אחר לגמרי!").

אבל רק להיום, רק להיתקלות הנוכחית במושא תאווה, יש לי את החופש לבחור אחרת. להיות "מברך הנשים" ולא "חומס הנשים".

לחיים ולברכה! (שהרי אם חפץ חיים אני, עליי להיות מן המברכים...)

וצריך לדעת זאת, כי לפעמים נופל האדם ביאוש מזה שכבר הצליח במשך תקופה ארוכה להתרחק לגמרי מהיצה"ר והיה בטוח בנפשו שכבר השיג איזה מדריגה להיות מופשט מהיצה"ר בדרגא מסוימת, ולכן אח"כ כשיש לו ח"ו שוב איזה ירידה נדמה לו שכל עבודתו ירדה לטמיון ואין לה שום ערך לשומרו להבא מן החטא. אבל באמת זה טעות, כי אי אפשר להוכיח מזמן אחד על זמן אחר, דלפעמים המקום או הזמן מעורר אצלו שוב התגברות היצר באופן מיוחד אשר בעקבותיו נכשל כבתחילה אבל באמת כוחו יהיה יפה בשאר הזמנים אם לא יתרשלו עתה ידיו עקב המכשול. ועליו רק ללמוד ולהבין שצריך להוסיף עוד יראת ה' בנפשו כדי שיהיה מוכן למלחמה בכל עת ובכל מקום, אך אל יכנע לבבו מפגעי המכשולים.