כסף הוא הדבר הכי לא נאמן שאני מכיר, כל פעם שאנחנו יוצאים ביחד אני חוזר לבד…

הערב ראיתי עם אשתי סרט דוקומנטרי שיצא על ביל ווילסון, אחד מהמייסדים של התוכנית. הסרט מלווה בסיפור חייו דרך פס הקול שלו ממסר ארוך שהוא נתן בשנות החמישים של המאה הקודמת, ובראיונות עם מספר חברים וותיקים ביותר מAA.

מעבר להכרה במוחשיות של המאורעות שכתובים בסיפור של ביל בספר הגדול (באמת יש מקום כזה 'עקרון' וכו'), נתפסתי למשפט שנאמר על ידו:

"אנחנו תמיד נשארים צמאים, אלא שבעבר מילאנו את זה באלכוהול וכיום - בעזרה לאנשים שעדיין סובלים".

***

חבר שאל אותי בקבוצה הפתוחה ביום ראשון בלילה: מה השתנה? מה יש לי עכשיו שלא היה לי לפני שנה ואחד עשר חודשים.

התקשיתי לענות לו. לעתים קרובות (כך מוזכר ב'ספר הגדול') האדם שעובר את השינוי הרוחני הוא האחרון שמרגיש אותו.

המשפט הזה מהווה תמצית של תחושותי.

אני כמהתי לקשר, לתחושה של קבלה, כזו שתעניק משמעות לחיי, לגבריותי, שתתן לי מקום בעולם.

בחיים, הרגשתי כל הזמן במאבק, הייתי צריך להוכיח, להצטיין, לא הרגשתי סתם 'חלק מהחברה', הייתי שונה, מגיל צעיר מאוד אני זוכר שהרגשתי ככה. אבל בפנטסיה - אוהו, שם לא הייתה שום סכנה, נתתי לעצמי להיבלע. הריגוש, העוררות, הייתה בשבילי אות לכך שאני קיים, שיש לי משמעות, שאני מצליח להיות שם בשביל אדם אחר. העובדה שהאדם הזה הוא אחד היצורים האומללים בעולם, ושאני צופה בו מבעד למסך פלסמה ושבעצם אני לבד. מאוד לבד. לא חדרה לתודעתי. הייתי צמא, וכמו אדם שצמא במדבר - שתיתי את כל מה שהיה בהישג יד. אלא שהמים האלה מלוחים - מה שבהתחלה היה פיתרון, הפך אט אט לבעיה. התחלתי לשנוא את הפיתרון שלי, ואז בנוסף לכל הרגישויות החברתיות הכלליות ותחושת חוסר הערך העצמי נוספה האשמה, הבושה, ההסתרה.

אלה תדלקו את תחושת הבדידות, והיא בתורה הדגישה את הצמא.

התחלתי להרחיב את מעגל הגירויים, לא רק פלסמה. יש גם טלפון, שיחות. אפשר גם לכתוב, לא חייבים רק לקרוא. והמשכתי בצלילתי עוד ועוד למחוזות אותם כל כך שנאתי ואליהם כל כך נמשכתי...

כיום אני עדיין צמא. צמא למגע, לקשר, אלא שבאופן גובר והולך אני מבין שהקשר שלי הוא עם אלוהים, לא עם אלילות בשר ודם. והקשר הזה לא מופיע דרך רגשות מתפרצים אלא דרך נכונות להעניק מעצמי. ללכת לישון מאוחר כדי לכתוב את הפוסט הזה. להקשיב לחבר שמתקשר. לשתף ולהעניק רגע של כנות לעצמי ולחבר אחר. וככל שאני עושה את זה יותר, האילוצים בחיי הולכים ונעלמים. אני מרגיש חופשי לתת, ולמי שעדיין לא מכיר את התחושה הזו של הרגע בו אתה מבין שאינך רוצה לרצות את אשתך, אלא אתה באמת רוצה לתת לה ולשמח אותה, זהו רגע משוחרר מאוד, על גבול הרוחני. האילוצים, שיצרו את הצמא, הולכים והופכים לאתגרים שאני יכול להתמודד איתם, שאני רוצה להתמודד איתם. וככל שהאילוצים סרים אני הולך ומפנים שאני עצמי לא צריך להתמודד עם שום דבר כדי להרגיש ערך. אני הולך ונעשה קשור לעצמי, מחובר, מרגיש את הנוכחות של האהבה של הכוח העליון שלי ויודע ששום דבר, אבל שום דבר, לא ייקח אותה ממני.

אז כן, אני עדיין צמא,

צמאה נפשי לאלוקים

הבוקר תוך כדי נסיעה הייתי כנראה לא מספיק מרוכז. נכנסתי לכיכר תנועה בדהרה ללא שימת לב מספיקה, תוך כדי שאני מבחין ברכב המגיע במהירות מצד ימין. ניסיתי ברגע האחרון לעצור, אבל הבנתי מיד שאין סיכוי. הנהג שבא מימיני ניסה גם הוא בכל כוחותיו לתמרן, הבנתי בשבריר שניה שהנה מתרחשת לה עוד תאונה בחיי.

במהירות שיא אני משלים כבר עם הנזק שאני הולך לחטוף, הרכב כנראה יינזק בצורה בלתי הפיכה, כך זה נראה לי לפי הזווית והמהירות. אני כמובן האשם, כי הוא היה לפני בצומת. בקיצור בעיה רצינית שלצאת ממנה יהיה לא קל. לתבוע את הביטוח, השתתפות עצמית, צעקות, ומי יודע אם לא יהיו פצועים? משטרה, משפט, שלילה, וחוץ מזה להישאר ללא רכב, ולחפש רכב אחר. כל זאת במידה שלא יקרה לי ח"ו משהו מהתאונה הזו.

בחסדי ה' יתברך, שנינו הצלחנו לבלום ממש בשנייה האחרונה, אני לא מצליח להבין עד עכשיו איך זה קרה. נעצרנו במרחק של 5 ס"מ אחד מהשני. שוב בחסדי ה' יתברך. "שומר פתאים ה'". מרוב הלם ותדהמה נשארנו שנינו ברכב מספר שניות, כשהתאוששתי מעט פתחתי את החלון וביקשתי בצורה הכי יפה שאני יודע "סליחה". לא כעסתי כשראיתי שההוא ממש לא מעוניין לסלוח לי, הבנתי אותו. הוא עשה לי תנועה רבת משמעות... עם פנים כועסות, והסתלק. שוב תודה גם על זה רבש"ע.

אני מסתכל במראה, ורואה את הפנים שלי חיוורות כמו סיד לבן, מה שהזכיר לי את מה שעברתי ממש לפני רגע. לקח לי כמה דקות טובות להתאושש.

ואז הבנתי משהו נורא. כמה היה חסר שאני אהיה במצב שונה לחלוטין? רבע שניה.

כמה אנשים לא הצליחו לעבור את השנייה הקריטית הזו בהצלחה והם נכנסים לעולם אחר? במקרה הטוב, נזק כספי. במקרה פחות טוב שיקום נזקים גופני ארוך, ובמקרה עוד יותר גרוע....

לפתע עלה במוחי הפסוק בישעיהו "ברגע קטון עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך" הו כמה רחמים צריך כדי לתקן נזק שנעשה ברגע קטן.

והבנתי עוד משהו, כל הנפילות מתחילות ברגע קטן, "תסמונת הלגימה הראשונה" כך זה נקרא. כמו כל דבר גדול המתחיל בצעד קטן, כך כל נפילה גדולה מתחילה במעידה קטנה. תמיד יש את רגע החולשה הקטן בו אומר האדם לעצמו: נו בא ארשה לעצמי. ראיה קטנה, מחשבה קטנה, כלום בעצם רק שניה אחת. שניה אחת שיכולה להמשך לנצח...

הו כמה עגמת נפש שנגרמה בגלל שניה אחת. שניה אחת זהו זמן מספיק כדי ללחוץ על ההדק ולשלוח בן אדם לעולם שכולו טוב...

"לרגעים תבחננו" נאמר בספר איוב. המבחן של האדם הוא ברגעים. כל ניסיון גדול מתחיל ברגע קטן.

זה היה גם כוחו של בלעם הרשע. חז"ל מספרים שבלעם רצה לקלל את עם ישראל ברגע אחד. אותו רגע שהקב"ה כועס. הוא רצה לומר מלה אחת "כלם" ואז היה מושמד כל עם ישראל ח"ו. והקב"ה לא כעס באותו זמן אפילו רגע אחד כדי שלא יוכל להפיק את זממו.

"כי רגע באפו, חיים ברצונו"

תודה לך ה' על כל יום בחיים, ועל כל רגע ורגע.

לא יזלזל כלל וכלל במעשים הטובים שעשה בענין הזה, אלא אדרבא יעודד את עצמו תמיד כמה חשוב כל הצלחה אישית וכל וויתור עבור הנושא הזה על אף המכשולות הרבים.