איש מגיע לרופא ושואל אותו מה הוא יכול לעשות כדי להרזות.

עונה הרופא: "אתה צריך להתחיל להניד את הראש שלך ימינה ושמאלה."

שואל האיש: "ומתי בדיוק אני צריך לעשות את זה?"

עונה הרופא: "בכל פעם שמציעים לך לאכול…"

רש"י מביא את המדרש תנחומא: קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו, עינו הטעתו, ראה שושלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן... טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה.

זכורני שכילד לא יכולתי לקלוט את מה שקרה פה, (הסירו דאגה מליבכם, גם כיום אינני) איך יכול מי שנשא את הארון, היה ראוי להיות נשיא, אדם שיש לו רוח הקודש, לשגות כך, להגיע למצב של עשיית צחוק ממנהיג הדור, חוכא ואיטלולא ממצוות ציצית ומזוזה, להמציא סיפורי אלף לילה על אלמנה אומללה שנשדדת על ידי כנופיה של כריזמטים שהשתלטו על עם שלם ורדו בהם...

כיצד הרחיק לכת מי שראה ממרחק של מאות שנים מה יוולד ממנו, סחף אחריו רבים וטובים, מסלתה ושמנה של גדולי התקופה (250 ראשי סנהדראות!) כפיקח, איך הוא לא הבין את מה שהבינה אשתו של און בן פלת, ולא פחות מתמיה היאך, הוא התסיס את ההמונים ולמעשה גרם להם למרוד בה'?

בנוסף למה נאמר עליו "שעינו הטעתו" ולא משהו אחר, בסיסי יותר, לדוגמא קנאתו, הרי זו למעשה הסיבה קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן.. מדוע המדרש מדגיש את "עינו" של קרח, וגם משה רבינו היה "רואה"... נראה שלעין יש כאן תפקיד מרכזי.

רבי חיים שמואלביץ', זצ"ל מבאר את הנושא מנקודת מבט מעניינת, למעשה מאוד דומה למה שאני מכיר כמכור בהחלמה, אדגיש שאילולא דבריו המפורשים לא הייתי מעז לקשר בין הדברים:

איזהו חכם "הרואה את הנולד" רואה נאמר ולא מי יודע או מבין, כי "לראות" זה לשים בצד את הנגיעה האישית, לראות באמת הכוונה היא רק את הדבר בעצמו, ומשה היה רואה, כי הוא נצטווה על ידי ה' לתת את הנשיאות לאליצפן וכך הוא עשה, והוא לא הביא לידי ביטוי שום דעה אישית (גם אם היתה לו) בעניין, ה' אמר לו והוא עושה ולכן הוא היה 'רואה', את הנולד..

הראייה האישית של קרח היא זו שהרסה לו, 'מה יצא לי'... היכן אני בא לידי מיצוי, האמת צריכה להיאמר קרח רצה להיות נשיא במקום אליצפן, ובאמת היה ראוי לכך, ולמרות פיקחותו הוא לא 'ראה', הרצון הכל כך גדול בנשיאות גרם לו להתעלם מהאפשרות שאולי השושלת תצא מבניו

נ.ב. חשבתם מה היה קורה אילו המן היה 'לוקח' בחשבון שיש מישהו נוסף שהמלך חפץ ביקרו? פשוט הוא שלב מלכים ושרים ביד ה' אבל, אני מאמין שיש סיכוי שהוא היה מפחית את עוצמת הכבוד בהצעתו, אולי היה מוריד את הסוס, ויתכן שאחשוורוש לא היה 'נעול' על כך שהוא חותר כנגדו ולא היה שולח אותו למסע משפיל שכזה.. והשאר כמובן היסטוריה.

- - - - -

ולעצמי חשבתי שיש כאן אולי מסר היכול לחדור גם לשכמותי - הריכוז העצמי מעוות את הראיה. הוא גורם לאדם לא לראות נכון את המציאות, או לפרש אותה לפי רצונותיו, וכשהרצון העצמי כל כך חזק ודומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות, לא ניתן להשתחרר ממנו, לא רק שהפיקחות לא מועילה, ההפך היא מזיקה, הורסת. הופכת להצדקת הרצון...

אין יותר הרסנית מעוצמה רבה המופעלת בצורה לא נכונה..

'שנראה', בהחלמה.

לא, לא מה שחשבתם, נכון שלהשתמש עולה כסף, אבל לא לזה התכוונתי, בסה"כ אצלי זה היה כסף קטן, מאתיים שקל פה, שלוש מאות שקל שם...

כך היה מעשה, התגלגל לידי איזשהו תיווך שיכולתי להרוויח עליו כמה אלפים טובים, אבל אני לא רציתי לגבות את הכסף, ההסבר שניפקתי לעצמי היה שזה חוסר כנות לקחת את הכסף כי לא אמרתי לאחד מהצדדים שאני יקבל כסף מהתיווך הזה וחשבתי שהוא יחשוב שהשאתי לו עיצה שאינה הוגנת.

רק מה, צריך להתייעץ ולכן פניתי לכוח גדול ממני - הספונסר שלי, הייתי בטוח שהוא ילך איתי יד ביד, מה לא עושים בשביל החלמה, אפילו כסף אני מוכן להפסיד.

וכאן הגיעה ההפתעה, 'מה פתאום, זה כסף כשר וישר, כשאתה תיווכת לו את העניין, הבאת לו משהו לא טוב?' הוא שאל.

'לא, מה פתאום, בחיים לא הייתי דופק אותו'.

'אז הפוך, אתה צריך בשביל ההחלמה שלך לגבות את הכסף ולא להתחבא מאחורי חוסר כנות כביכול...'.

כל כך הרבה פעמים הפסדתי כסף שהגיע לי ביושר רק בגלל פגמי אופי שמנעו ממני ללכת על מה שמגיע לי ולבקש אותו בצורה ישירה, וזה לא מנע ממני להתנהג בחוסר יושר מוצהר בעשרות פעמים אחרות (מחכה לי צעד 9 מורכב ויקר)

וזה לא נגמר שם, למדתי בהחלמה לבקש משכורת שמתאימה לעבודה שאני עובד מבלי לפחד שהבוס יכעס עלי ויפטר אותי, למדתי לא לשלוח את זה במייל אלא לבקש פגישה ולעמוד מולו ולהישיר מבט, ברוגע בשלווה בלי כעס וטינות.

למה נזכרתי היום? כי היום קיבלתי כמה אלפי ש"ח כשכר על התיווך הנ"ל, וזה הציף אותי בשמחה גדולה מעבר לשמחה על הכסף, זה היה מתנה של החלמה ישר מהידיים של אבא.

הנצחון האמיתי תלוי אך ורק בסופה של המלחמה, שמי "שמכריע" את המלחמה הוא המנצח, אבל במשך כל זמן הלחימה הרי זוהי הדרך שלפעמים הצד האחד מתגבר ולפעמים הצד השני מתגבר. וא"כ אדרבא אם יראה האדם שלפעמים הוא מנצח ולפעמים הוא מנוצח, הרי זה סימן שהוא באמת יצא למלחמה, וזהו הרי הצעד הראשון לקראת ההצלחה – "לצאת למלחמה הזו" על אף הכשלונות שימצאו אותו בדרך. והחייל הגיבור אינו נופל ברוחו מהמכשולים, אלא אדרבא אלו יכניסו בו כוח ועוז להתגבר עוד יותר.