סוציולוג – זה אדם שכשנכנס איש חשוב לחדר וכולם מסתכלים עליו, הוא מסתכל על כולם.

פסיכולוג – זה אדם שאתה משלם לו המון כסף כדי שישאל שאלות שאשתך שואלת חינם.

פסיכיאטר – זה אדם שאין לו בעיות כל זמן שלאחרים יש.

ראשית כל חשוב להבהיר שהדברים הבאים אמורים לגבי מכורים ולא לגבי כאלו שיש להם בעיה רגילה של יצר הרע. אין ספק שלא כל מי שצופה בפורנו או מסתכל על נשים ברחוב כנגד רצונו הוא מכור, בדיוק כפי שלא כל מי שאוכל יותר מידי הוא מכור לאכילה. מי שאצלו התאווה חצתה את הגבול של הדחף הטבעי והפכה למפלצת של התמכרות - עוסק במשהו אחר לגמרי מהאדם הרגיל שעיניו רואות וליבו חומד וסוף בא לידי מה שבא.

אצלי, כאדם המכור לתאווה, יש מנגון שלם של הונאה עצמית, שבעיקרון תפקידו לתת לי תירוצים וצידוק עצמי לפעולות של התאווה. כמובן שבתור אחד שנמצא בתוך המנגנון ורואה את כל העולם רק דרך העיניים האלו, קשה לי מאוד להבין את זה, עד שאני רואה אדם אחר שמתמודד עם התמכרות אחרת, ואז פתאום הדברים נראים כל כך ברורים (וכנראה שזה נכון גם בכיוון ההפוך כיצד זה נראה בעיניים שלו).

לאחרונה ראיתי אדם המכור לקניות. הנה לנו התמכרות שהאדם בתוכה לא מבין בכלל שהוא מכור, כיון שהמנגנון המדובר מייצר תירוצים שנראים הגיוניים לחלוטין. אם לוקחים בחשבון את העובדה שהתמכרות מסוג כזה (בדומה להתמכרות לאוכל ואפילו לתאווה) היא התמכרות למשהו הגיוני שכולם עושים, קל להבין למה עוד יותר קשה למכור להבין שהוא מכור. הרי כולם קונים כשהם צריכים, וגם הוא בטוח שהוא קונה רק בגלל שהוא צריך, אז מה ההבדל בינו לבין כולם?

זה מזכיר לי את השאלה שנשאלתי על ידי חבר בתחילת דרכי בהחלמה, כיצד לא פניתי לבקשת עזרה אף פעם, ועניתי שמעולם לא חשבתי שיש לי בעיה. הרי כולם מתחתנים, לכולם יש יצר וכן הלאה, אז מה אני שונה? האם רק בגלל שאני עושה את זה יותר מכולם אז אני צריך עזרה?

המכור לקניות לא מבין שיש דפוס התמכרות במעשים שלו. כל פעם שהוא קונה זה בגלל שהוא "בדיוק צריך" לקנות את הפריט הזה. העובדה שיש לו מאותו פריט כבר כמה בארון - לא משנה כלום. לכן, כאשר מבודדים כל פעולה של קניה בפני עצמה, לא ניתן לראות בכלל שהוא מכור, כי על כל קניה יש לו הסבר מצוין. רק כאשר רואים את התמונה כולה במבט מבחוץ, ניתן לראות שמשהו כאן לא הגיוני והוא בכלל לא קונה בגלל שהוא צריך אלא ההיפך. הוא חש צורך לקנות, ולפי זה מוצא את ההצדקה וההונאה העצמית לקניה הנוכחית.

גם אצלי זה אותו דבר. אם אני מבודד כל נפילה בפני עצמה, אני יכול להסביר כל אחת מהן. התירוצים יכולים להיות מגוונים ומדהימים ביצירתיות שלהם, אבל לאמיתו של דבר זה הכל הונאה עצמית. זה לא משנה אם התירוץ התורן הוא שאשתי לא מלכת היופי או כעס על רבינו גרשום שאסר על נישואים של יותר מאישה אחת - כך או כך זה עדיין רק תירוץ. בראש שלי זה תמיד היה נראה הגיוני, החיפוש אחרי המין והתאווה לא היו נראים כהתמכרות. רק בהחלמה התברר לי עד כמה משומן מנגון ההונאה העצמי וכמה הרס הוא גרם לי.

שבוע שעבר, נסענו, יחד עם כל משפחתי המורחבת, לנופש משפחתי (הפרטים המדויקים שונו למניעת זיהוי). שהינו יחד במלון דתי ואני נאלצתי להתמודד עם לא מעט קשיים, בעיקר עם משפחתי, שאלמלא התכנית היו מובילים אותי לאבדן גמור של השלווה וכמובן - לשימוש.

נכנסתי לבריכה עם הבנים שלי, נהננו יחד, שיחקנו. הצטרפה משפחה נוספת, אבא וילדיו.

דיברתי איתו (חידוש גדול בפני עצמו) היה חיבור טוב. שיחקתי עם ילדיו, שחינו יחד, השפריצו עלי ואני עליהם, הייתה ממש אוירה טובה. בשלב מסוים, האבא עזב את הבריכה. המשכתי לשחק עם הילדים, השפרצנו מים אחד על השני, צחקנו. תוך כדי משחק, אחד הילדים, השפריץ לפנים שלי זרם מים גדול וה"נקמה" באה. צללתי תחתיו, נשאתי אותו על כפי והשלכתי אותו למים (ושלא יתעסק איתי יותר). העלם התעשת, הרים את ראשו מעל המים ואז אימו צועקת משפת הבריכה "איציק!!!!, מה אתה עושה??? צא מיד מהבריכה!". רציתי לקבור את עצמי, לצלול לפחות עד שהם ייעלמו משם. ידעתי שהיא כועסת עלי, מאשימה אותי שאני מסכן את הבן שלה, מנסה להגן עליו מפני ולכן דרשה ממנו לצאת. לא רציתי להיום שם יותר, רציתי לארוז את הדברים ולחזור הביתה, להיעלם, להתאדות.

פגשתי את המשפחה בטעות במסדרון המלון, השפלתי מבט, נעלמתי.

צעד 10 קובע "המשכנו בחשבון הנפש וכששגינו הודינו בכך מיד", אני אמנם מתמקד כרגע בצעד 8, אך משתדל לבצע את כל 12 הצעדים ולתת להם ביטוי, הדרגתי, בכל תחומיי חיי.

אז צריך להתנצל, להודות בטעות. באמת קצת הגזמתי, כאדם בוגר לא היה מתאים שאנהג כך. חשבתי לפנות לאבא, אבל, אם אדבר אתו הוא ודאי יאשים אותי שסיכנתי את הבן שלו, ואני אגיד לו שזה לא היה בכלל מסוכן המים לא היו עמוקים, הייתי לידו ועובדה שהוא מיד קם ולא קרה כלום, חשבתי איך הוא יעקם את הפרצוף וימשיך הלאה.... למה אני צריך את העימות הזה??? עדיף לשתוק, לא להציף דברים שעברו ויעכירו יותר את האווירה.

פה בערך הסיפור היה מסתיים לפני התכנית. הייתי נוסע הביתה עם ייסורי מצפון, האירוע היה עולה מדי פעם, צף מהזיכרון ומודחק חזרה למקום ממנו יצא. הייתי מפחד להסתובב באזור המגורים של המשפחה ומסרב לבקר שוב באותו מלון מחשש לפגוש אותם שוב.

אבל, יש תכנית ואני חייב להתנצל. הרמתי את עצמי בכוח מהכיסא, בין מנחה למעריב וביקשתי מהאבא לדבר. אמרתי לו "אני מתנצל על האירוע שהיה היום בבריכה, ההתנהגות שלי לא היתה במקום ואני מבקש ממך להעביר את התנצלותי גם לאשתך", הוא חייך לעצמו... הסביר לי שהבן שלו עבר ניתוח מורכב באף (היה ממש בסכנה) לפני מספר חודשים ואסור לו להרטיב את האף. האמא שמעה שהוא בבריכה ויצאה עצבנית מהחדר להוציא אותו... הוא הבהיר, שכל האירוע כלל לא קשור אלי האם פשוט מחתה על חוסר האחריות של הילד שבכלל נכנס לבריכה. הוא הוסיף, שהוא מודה לי, על כך ששיחקתי עם ילדיו בבריכה וזה היה ממש נחמד מצידי. הרגשתי מיד הקלה עצומה.

בערב, האימא פנתה אלי והתנצלה על כך שהלחיצה אותי... אמרתי לה שבדיעבד, כל מה שחשבתי נראה ממש מגוחך.

תודות לתכנית הנפלאה הזו אני היום שליו ורגוע, מחייך לעצמי כשאני משחזר את האירוע ולא פורק ומתמודד עם הלחץ באמצעות שימוש. הטעות היחידה שלי היא שלא פעלתי בדיוק לפי התכנית, הייתי צריך "להודות בכך מיד" כשהאימא הייתה על שפת הבריכה, הייתי חוסך לעצמי הרבה צער, מחשבות, לחץ והתחבטויות.

וכך הוא ג"כ במלחמת היצר [הנקרא בספר חובות הלבבות מלחמה גדולה לעומת מלחמה רגילה בין שתי מדינות]. אנחנו נמצאים תמיד בעומק המלחמה נגד היצה"ר, והמלך הגדול רוצה שנלחם כל הזמן בגבורה עצומה בלי הפסק נגד היצה"ר עד שננצח אותו. ואם עבר אדם עבירה והוא מתעצב אל לבו, נמצא שהוא עוצר באמצע המלחמה ומתחיל לבכות על כשלונו. ואין הקב"ה רוצה בזה כלל, כי זהו תחילת נפילתו, כיון שע"י העצבות הוא מאבד את הגבורה שזקוקים לה במלחמה כ"כ, וכיון שנסתלק ממנו הגבורה הרי הוא כבר ביד היצר שיעשה עמו כרצונו.