אנו שמחים להודיע על פתיחת שירות של הודעות יומיות קצרות של חיזוק בווטסאפ.

על מנת להצטרף לשירות, עליך להוסיף את המספר הבא ברשימת אנשי הקשר שלך: 054-559-1927 (כדי שתוכל לקבל הודעות של רשימת תפוצה), וכן לשלוח לנו את הבחירה שלך לאיזה רשימה ברצונך להצטרף:

א. חיזוק - הודעה יומית של חיזוק בנושא שמירת העיניים.

ב. צעדים - הודעה יומית של שיתוף או הדרכה בתכנית 12 הצעדים.

ג. חיזוק וצעדים - למקרה שאתה מעוניין להיות מנוי לשתי הרשימות ולקבל את שני המסרים.

יש משפטים כאלו שנתקעים בזיכרון, לא בגלל שהם מיוחדים אלא סתם ככה, אולי בלי סיבה. משפט אחד כזה שמעתי כשהייתי ילד בערך בגיל שמונה או תשע, בשיחה של אמא שלי עם חברה שהתלוננה באזניה על הילד שלה שכל בוקר קם רטוב כי הוא מרטיב במיטה. היא היתה מאוד לחוצה מכך ואמא שלי ניסתה להרגיע אותה ואמרה "נו, מה כל כך נורא שהוא מרטיב, תני לו שיהיה לו חם וטוב"...

נזכרתי במשפט הזה היום בשיחה עם חבר שטען שמפחיד אותו להיכנס לכל התהליך של החלמה כי הוא פשוט מבוהל ממה שהוא מגלה על עצמו. הוא אמר שכאשר הגיע לקבוצה בפעם הראשונה הוא בעצם הסתכל במראה בפעם הראשונה ומה שהוא גילה היה מאוד מרתיע.

לילד הזה שלא מצליח להפסיק להרטיב יש שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא להמשיך להרטיב, לשחרר ולהינות מהחמימות המתפשטת במהירות, אבל אז לקום בבוקר מבוייש, קר ורטוב. אפשרות שניה היא לקום באמצע הלילה למרות שזה לא כיף, ולמרות הרצון רק להישאר מתחת לשמיכה ולשחרר, אבל בבוקר לא קר ולא רטוב ואין בושה ואין גועל מעצמי. וגם לי יש את אותן שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא להיכנע לדף, לוותר, ובאמת לקבל הקלה רגעית כשהתאווה נותנת שחרור ומקום חם ונעים לברוח אליו, ביחד עם תחושה של ערפול חושים ושהעולם יילך לעזאזל. האפשרות השניה היא לבחור בדרך הקשה, לעשות את הפעולות כדי לא ליפול, וזה אמנם לא כיף כמו הפורנו בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זאת דרך לחיות חיים נורמליים.

אף אחד לא מבטיח שהדרך להפסיק תהיה קלה, ובודאי שאף אחד לא טוען שהויתור הוא קל. הרבה יותר קל ליפול מאשר לוותר על התאווה, בדיוק כפי שיותר קל להישאר במיטה מאשר לקום באמצע הלילה וללכת לשירותים. ברגעים קשים בחיים, הרבה יותר קל לפתוח אתר פורנו או לצרוך תאווה בכל דרך אחרת, מאשר להתמודד עם קשיי החיים. שם אין דרישות, יש הרבה אנדרנלין ואפשר להיעלם בתוך הענן הזה ולכבות את המוח לחלוטין. לעומת זאת הויתור כרוך בקושי, וזה אומר שצריך לוותר על הנוחות הרגעית, להתמודד עם המציאות ולהשקיע בדברים שלא כיף.

אבל אם אני רוצה החלמה, אני חייב לוותר למרות הקושי. ויתור מעצם טבעו הוא משהו שצובט בלב ומשאיר טעם של פספוס, ולעומת זאת בטווח הארוך הוא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים. אז למרות הכל, עדיף לקום באמצע הלילה וללכת לשירותים, ולא להרטיב במיטה ולהינות מכמה שזה מרגשי חם ונעים...

במקום הולדתי לא היו רמזורים. אני לא זוכר את הגיל המדויק (חמש?!), בו "נחשפתי" לראשונה לרמזור, אבל את הפעם הראשונה שעמדתי לחצות מעבר חציה מרומזר אני בהחלט זוכר. היא נצרבה בתודעתי, ולא בגלל שברמזור שמולי היה רק אדום וירוק (בלי האור צהוב, בדיוק כמו בהתמכרות שלי – או או), מה שתפס אותי באופן יוצא דופן היה האיש האדום שעמד בסבלנות, ופתאום כאילו בלי סיבה הוא הפך את עצמו לירוק והתחיל ללכת..

בתמימות ילדותית לא הצלחתי לתפוס איך הוא "זז" הצידה, שינה תנוחה מעמידה להליכה ועוד הפך את הצבע שלו.. לא קלטתי "מאיפה הוא ידע" שעכשיו הגיע תורם של הולכי הרגל והם אלו שצריכים להתחיל ללכת... אני לא סגור על זה, אבל נראה לי שמה שבסוף הניח את דעתי היתה "התובנה" שהאיש ברמזור יודע מה לעשות לפי כמות המכוניות שעל הכביש או האנשים שנמצאים ליד המעבר חצייה..

היום עמדתי ברמזור, ראיתי את האיש "מחליט" לשנות תנוחה וצבע, חזרתי לזיכרון הילדות הזה, והתרפקתי עליו.. התרפקתי על ימי התום שהלכו לבלי שוב. על המסקנות הברורות "שיישבו" לי את התהיות הטענות והמענות שעמדו באותם הימים בראש מעייני. ו... פתאום הבנתי שיש לי גם היום את האפשרות להיות שם.. ליישב כל מיני "תהיות" טענות ומענות שמענות.. שיש ביכולתי להחליט "שהאיש ברמזור" יודע לפי כמות "האנשים" או "המכוניות" תורו של מי עכשיו...

כן. לא פעם אני מתענה עם בעיה, כאילו שפתרונה תלוי בי. מתאמץ לכסות את שלל האפשרויות האפשריות ומה שאצטרך לעשות או לומר בכל אחת מהן.. ושוכח שבמקום להתייסר ולייסר את עצמי, עליי רק להיזכר שזה לא תלוי בי. שיש "מישהו ברמזור" שיכול לעזור לי ומוכן לעשות בשבילי את מה שאני לא יכול לעשות למעני, כל מה שאני צריך לעשות זה לבקש ממנו, ולתת לו להחליט..

גם כיום והיום, באסירותודה - יש לי מישהו ברמזור..

חשבון הנפש אינו 'סביב המטרה', היכן אני אוחז, להיכן כבר הגעתי, אם אני רחוק מהמטרה או לא, אלא הוא 'סביב הדרך', האם עשיתי היום מה שמוטל עלי, ומה יש עלי לעשות מחר, מה הביא אותי היום להיכשל ומה אוכל לעשות כדי שלא אכשל מחר, ובמה עוד אוכל להשתפר.