אם אתה מכיר את התחום של קידום אתרים בגוגל ומעוניין לעזור לשמור עיניך להגיע למספר רב של אנשים הזקוקים לעזרה, נודה לך אם תיצור איתנו קשר באימייל: help@gye.org.il

את רוב הפירות אני אוהב, נדירים הפירות שלא. אבל בכל זאת יש כנראה כמה שאני לא אוהב... אחד מהם היא הפסיפלורה שפרצה בסערה גדולה לפני כמה שנים לתעשיית המיצים המעדנים והגלידות, ואני הקטן לא הבינותי בשל מה הרעש הזה. עוד פרי, שהרבה פחות אינטנסיבי בתעשייה ואינו חביב עלי הוא הליצ'י. לא הבנתי את הקטע של פרי במרקם של ג'לי, וגם הטעם לא מצא בעיניי.

ולמה אני מלאה אתכם בכל זה? כי אתמול בעת שניצבתי בשעריו של מקפיא הגלידות, צדה את עיני גלידה חדשה בטעם, איך לא? ליצ'י-פסיפלורה...

"אבל אתה לא אוהב ליצ'י ולא אוהב פסיפלורה", חלף בתוכי הקול, "בחר לך משהו אחר!..." "אבל זה טעם חדש, זו ההזדמנות לנסות, ומה כבר יש להפסיד?" חלף בתוכי הקול השני והמכריע.

אז קניתי את ליצ'י-פסיפלורה והתיישבתי לאכול אותו על איזה שהוא ספסל (גם כן חידוש מרענן. בדרך כלל אני מקיים באכילת דברים כאלה מקרא שכתוב "בלכתך בדרך"...). פותח את העטיפה, נותן ביס ראשון. זה לא טעים. "נו, מה חשבת לעצמך? ליצ'י זה לא טעים, פסיפלורה גם לא, אז השילוב בין שניהם יהיה לך טעים? באוכל מינוס כפול מינוס הוא לא פלוס..."

"טוב, אז מה עכשיו? לזרוק אותה?" איכשהו אני מוצא את עצמי אוכל אותה עד תום (תרתי משמע) בחוסר חשק... לא יודע למה. אולי חבל לי על הכסף? אבל אני בזבזן כרוני וגם זה לא טעים לי, אז מה אני מרוויח בזה?

ואז, זה מזכיר לי משהו. זה ממש כמו עם התאווה. במיוחד בשלבים המתקדמים של מחלת ההתמכרות שלי. אני מתיישב מול המסך, והרבה פעמים זה בכלל לא הטעם שלי, זה אפילו דוחה אותי, לא לזה התכוונתי, אבל אני ממשיך לצרוך את זה. למה? מה זה נותן לי חוץ מסבל?

המחשבה הכפייתית, הלא הגיונית, היא שניצחה את המחשבה השפויה שלי. היא זו שבעקבותיה אני מתנהל. אין שום היגיון בלצרוך בבחירה משהו שאני סובל ממנו, אבל ההיגיון הוא לא מה שמנחה אותי ברגעים האלה.

אז מה הפתרון? הייתי יכול אולי להרים טלפון לחבר ולומר לו: "שלום, אני טהרני, חסר אונים מול גלידת ליצ'י-פסיפלורה. אני יודע שזה לא טוב לי ולא טעים לי, אני יודע שאסבול מזה, אבל אין בי כוח שלא לקנות אותה ולאכול אותה עד תומה. אני מבקש בנוכחותך מאלוקים לשאת בשבילי את אשר אני חסר אונים מולו ולעזור לי לפעול בצורה שפויה".

בחסד אלוקים אני נקי היום קצת פחות מיום אחד מגלידת ליצ'י-פסיפלורה. רק להיום אני נכון לעשות פעולות כדי לקבל את הכוח לוותר על הדחף ולא לחזור לשם. ואתם?

"ככה חבר בכיר בתוכנית אמר לי" - - - וואלה, חשבתי לי, השתדרגנו. לא סתם חבר, או אפילו חבר "וותיק", חבר ב-כ-י-ר. מעניין מה השלב הבא, הוספתי להרהר בתוגה. בטח חבר "בכיר מאוד", לאן נעלם המכור "המוסמך".. המחשבה הבאה היתה, שכנראה פנינו מועדות לחבר "עצום", כביר משובח מפואר מרומם ונשגב... אבל איכשהו זה לא התגלגל לי מספיק על הלשון, אז התפשרתי בסוף על אדיר. זהו. מכור אדיר.

הפוסט הציני הזה נכתב בכוונה להחלמה. אני מדגיש בכוונה את ההחלמה, כיון שהאמת היא שלא חשבתי שיכולה להיות ציניות מחלימה, אבל כנראה שיש עוד כמה דברים בהחלמה לא חשבתי עליהם. למרות שאני חבר ותיק ובכיר ועצום ומרומם ו.. הרגשתי שהגיע הזמן להעמיד במקומה את אינפלציית התארים והכתרים הנקשרים לראשי מי שההישג המשמעותי בו הם יכולים להתפאר זו התמכרות לתאווה שאיימה לחסל את חייהם.

וכמו תמיד, ואולי יותר מתמיד, גם כעת: אני כותב את דעתי האישית. מתאים לכם, קחו. לא מתחבר לכם, תעיפו. או תרוממו..

שלא תבינו לא נכון, אני מבין את הצורך "להאדיר" את האישיות. שלי ושל אחרים. עשיתי את זה שנים. ובהצלחה רבה. אבל בחסד הכוח העליון שלי 'זכיתי' וכשאני מחובר אני לא זקוק להאדרה הזו עוד. ההפך, אני מבין את הבעייתיות הקטלנית העשויה להתלוות אליה. "לאדיר" המואדר, למאדיר, ולמה שביניהם (לדוגמה, אשת מכור אומללה החוטפת מבעלה בשם "החבר הכביר", וד"ל).

ייאמר ברורות. אני מאמין שהספונסר האהוב שלי שהוא מכור (וותיק) בהחלמה שעלה לפני תחנות רבות על "רכבת ההחלמה" - הוא רק מכור בהחלמה. זה נס וזה המון. בטח בשביל מי שלא היה כלום לפני שהוא החלים, אבל עדיין - כבודו במקומו מונח - הוא רק מכור שקיבל הקלה יומית. ההתרסקות למרגלות התאווה לא הפכה אותו למפשר, מגשר, "מייבין" בשלום בית או יועץ כלכלי או יועץ עסקי. הוא לא מטפל, הוא לא פסיכולוג, הוא לא יועץ נישואין, הוא לא יועץ חינוכי, וכמובן שהוא גם לא פוסק הלכתי המתיר או האוסר לי איזו הלכה שהיא.

אז מה הוא כן? הוא אדם. בן אנוש מדהים, שעשה דרך יוצאת דופן והתחבר לאביו שבשמיים. וכן, אני מאוד רוצה את מה שנמצא ברשותו. כל מה שהוא יכול לספר לי זה את מה שהוא עשה ועבד לו. ב"ה הוא ממשיך לזכות בהקלה יומית דרך החיים הרוחניים שהוא מנסה לחיות. למרות כל מה שהוא עובר בחיים שלו (סוג של איוב). אה, ואני מאמין שהוא באמת בהחלמה כי הוא כל הזמן אומר לי שהוא יודע שאין לו שום ביטוח והוא לא "זכה" לשום מעמד או במה להבעת עמדה אישית בנושאים שאין לו הכשרה בהם (למרות שיש נושאים שהוא כן מוכשר והוכשר בהם).

כאן המקום להבהיר שיש בהחלט מכורים בהחלמה שהם גם רבנים, בעלי מקצוע, מורים מטפלים פסיכולוגים בנקאים ויועצי נישואין, והם בהחלט יכולים לספק שירות יוצא דופן בגלל "כפל התפקידים שלהם", אבל הם לא הוכשרו לתת איזה שהוא ייעוץ מקצועי כשהם עבדו על צעדי "השש שבע שלהם". יש בהחלט מכורים בהחלמה שיכולים להשיא עצות, אבל זה לא בגלל "הצעדים" זו פונקציה שכדאי לשקול אותה רק בגלל שהם בעלי מקצוע. ואנשי מקצוע טובים בתחומם (חוץ מההתמכרות כמובן), יכולים לסייע לפונים אליהם.

כבודו של הספונסר שלי מונח במקומו - ספונסר. לא כיועץ. אני מדבר איתו על כל דבר בחיים שלי. אבל לא בשביל לפתור כלום. הוא מצביע בפניי על הפגמים שלי. על המניעים שלי ומנחה אותי בנסינו להכניס את אלוקים לחיים שלו שם. אם אין לו ניסיון אישי - ולא פעם אין לו ניסיון - אנחנו מנסים לחשוב יחד על הצמיחה הרוחנית שניתן להפיק מהסיטואציה. אני משתדל מאוד לנהוג כמוהו. חשוב לי לזכור את מקומי כמכור בהחלמה - אין לי את הכוח או היכולת לפתור את בעיותיהם של הספונסיים שלי. לא קשיים כלכליים ולא אתגרים זוגיים או חינוכיים. אגב, גם בתחומים שהתמקצעתי בהם למדתי לומר לפני שאני פוצה את פי: כעת אני מדבר כאיש מקצוע.

ולמען הסר ספק, את הפוסט הזה כתבתי כמכור. בהחלמה.

מצבו של האדם נמצא תמיד באחד משני השלבים, או שנמצא בשלב של חושך דהיינו לפני ההצלחה וההשגה, או בשלב של האור אחרי ההצלחה וההשגה. והבה נתבונן באדם הלומד סוגיא ועמל ויגע עד כלות כוחותיו לרדת לעומקה ולבסוף נפתחו לו מעיינות החכמה וזכה להבין את כל הסוגיא על בוריה. איזה מן השלבים מבטא את המצב האמיתי של יהודי הממית עצמו באהלה של תורה ועושה נחת רוח ליוצרו, שלב א' או שלב ב', הוי אומר שלב א' כשעדיין הולך בחושך ומשליך נפשו מנגד להבין תורת ה', משא"כ שלב ב' אינו מבטא מאומה, ואדרבא מיד כשהבין את הסוגיא אומרים לו תתחיל מיד את הסוגיא הבאה, ושוב חושך. וכן בכל הדברים.