החולה: "דוקטור, אני היחיד שיש לו את המחלה הנדירה הזאת?"

הרופא: "מה פתאום, בתי הקברות מלאים באנשים כמוך…"

אדם שיושב שנים רבות בכלא או בשבי, אינו יכול לחוות באמת מאורעות של חג או שמחה, הצביטה בלב על מצבו העגום תמיד נמצאת שם בליבו. בחגים בשמחות או בכל אירוע משמעותי. לכן כשהוא זוכה סוף סוף להשתחרר מהכלא אזי כל מאורע שהוא חווה הוא נזכר וחושב לעצמו איך הוא הרגיש וחווה את אותו חוויה בשנים בהן הוא היה כלוא.

אז כן חברים אני חייתי שנים רבות בכלא. למרות שפיזית הייתי משוחרר כאחד האדם אבל נפשית חייתי בכלא עם תנאים לא קלים. כלא שכולנו היינו כלואים בו, מי יותר ומי פחות.

כשאני מנסה להיזכר איך חוויתי את חג השבועות בשנים האחרונות, אני לא צריך להתאמץ יותר מדי. בשנותיי הראשונים שבהן הייתי עמוק עמוק בבור התאווה, כ"כ חיכיתי לחג הגדול הזה "חג השבועות" יום מתן תורה. רבותיי ומחנכי לימדו אותי והסבירו לי כל השנים שזה יום שמסוגל להמון, יום שכל אחד יכול לקבל את התורה מחדש ולהתחיל דף חדש, יום מסוגל לתשובה שלימה מאהבה, יום שנתרפאו בו כל חולי ישראל.

ואני בתור בחור ולאחר מכן אברך שהיה בי המון יראת שמים ורצון עז להתקרב לאבינו שבשמיים ובעיקר להפסיק עם השימוש בתאווה, קפצתי והסתערתי על זה בכל הכוח, לא כל יום יש הזדמנות להתחיל דף חדש ולקבל את התורה מחדש.

כל שנה מחדש הייתי לומד ומכין את עצמי בצורה אינטנסיבית ליום הקדוש הזה, יום שבו אני יכול לקבל מחדש את התורה ולהתחיל דף חדש אם אלוקים שבשמיים. התפילות שלי וההבטחות שלי שבאו מעומק ליבי נטעו בי תקווה כל פעם מחדש שאולי הפעם. אולי הפעם זה יעבוד לי, ואלוקים יקח ממני את היצר הרע הזה שאני לא הייתי מסוגל להתמודד איתו. הייתי שופך את ליבי לאלוקים שיקח ממני את היצר הרע הזה משום שאני לא מסוגל להתמודד איתו.

כך עבר עלי החג בשמחה ובאמונה שהנה זה הגיע, סוף כל סוף אני אצא מאפילה לאורה. דף חדש. אמרנו?

מכירים את הסיפור על הגבר שהגיע לרופא בערב פסח עם עצמות שבורות מכף רגל עד ראש, והרופא שאל אותו מה קרה? והוא ענה: "נכנסתי עם בורקס לסלון אחרי שאישתי גמרה לנקות לפסח ומאז אני לא זוכר כלום". אז כנ"ל אני לא זוכר מה קרה מהרגע שבו הרגשתי כ"כ מרומם ומקורב יותר מתמיד לאלוקים. הרגע שקיבלתי את התורה מחדש. אני רק זוכר איך זה הסתיים... עצוב, מדוכדך ומאוד כעוס עלי על אלוקים ועל כל מה שזז.

איך? איך לעזעזל זה קרה לי שוב? ראבאק! עוד לא עברו 24 שעות מאז שהרגשתי ממש על הר סיני ליד משה רבינו בהתרוממות אדירה. איך שוב הפרתי את כל הבטחותי בהניף יד? איך קורה שאלוקים שכה האמנתי ובעיקר פיחדתי שוב לא שמע לתפילותי שיצאו מקרב ליבי בכאב ובשברון לב? איך? המון שאלות, אף לא תשובה אחת.

החזרה לתאווה כביכול היתה התשובה לכל השאלות.

הגעתי למצב שבשנים האחרונות קיבלתי שנאה כה עזה לחגים ובמיוחד לחג השבועות. הרגשתי שאני לא מסוגל להסתכל לאלוקים בעיניים ולעשות שוב את ההצגה הזאת להתפלל, להתחננן ולבכות ואז שוב לבעוט בו.לא. לא רציתי את זה יותר.

כמובן שהיחס כלפי החג השפיע עלי במהלך החג. תחושת הניתוק הניכור והבדידות העיקו עלי מאוד ומרגע שנכנסה החג כל מה שרציתי, זה לעשות הבדלה. כך העברתי את החג בשנים האחרונות. הרגשת ניתוק, לא קשור ועסוק בלברוח.

השנה משהו בתוכי אומר לי לא עוד. לא עוד פחד. לא עוד בושה. לא עוד ניתוק. אני לא מפחד ממה יהיה במוצאי החג או במהלכו. אני לא מפחד לבוא לקבל את התורה. אני לא מתבייש מאלוהים. אני לא מרגיש שאני מנותק מהמציאות הזאת. אני לא מפחד ששוב אני יפר את הבטחותי וקבלותי. אני כן מרגיש שאבא אוהב מחכה לי בכיליון עיניים ובתשוקה רבה לתת לי את התורה שלי. אני מרגיש שאבא אוהב יקבל אותי ואת רצוני להתקרב אליו למרות ואולי 'בגלל' ההתמכרות שלי. אני מרגיש שאבא אוהב אותי בכל מאודו, כמו שאבא אוהב את הילד החולה שלו.אני מרגיש שאבא משתתף בסבלי ומבין ויודע בדיוק את מה שאני מתמודד כל יום כל שעה כל דקה.

אני מרגיש שאבא מלטף אותי ואומר לי: בא ילדי אהובי תעצום עיניים ותסמוך עליי, אני כאן בשבילך ועושה הכל למענך. אני מקבל אותך כמו שאתה ואל תתעסק בקטנות, זה לא אמור לעניין אותך עם עשיתי אותך מכור או שאתה עשית את עצמך כזה. אני מקבל אותך במצבך העכשווי עם המון חום ואהבה. ילדי אהובי תן לי יד ותמשיך לצעוד איתי. אך בקשה אחת לי אליך ילדי, תסמוך עליי, תמיד. ואף פעם לא תתחרט על זה.

אבא יקר שלי,

בחיים לא האמנתי שיש לי תקווה לחיים. לא האמנתי שאתה כ''כ קרוב אליי ורק מחכה וממתין בסבלנות שאסתכל לכיוונך. לא האמנתי שיש איזה שהוא משהו או מישהו שיכול לעזור לי, או לפחות יבין אותי.

אני מודה לך מקרב ליבי על תקווה ענקית ששלחת לי דרך אכסניה מכובדת זו. אין מתנה יותר גדולה מזו. אני מבקש ממך מקרב ליבי. אנא תמשיך לצעוד איתי יד ביד, תן בי את התבונה ואת הנכונות לא לעזוב את ידך ולו לרגע. עזור לי להמשיך את הדרך בה התחלתי לצעוד בשמחה ובשלווה.

מקרב לב, בנך אוהבך.

בן-לילה הוא כבש בסערה את כולם, חולף בסיבוביו המהפנטים על פני כל המגזרים. במהרה גם אני מצאתי עצמי אוחז באחד כזה, מסובב אותו במרץ ואף מחשבותיי מתרוצצות להן כהרגלן...

"הוא בעצם די דומה לסביבון, הספינר הזה", אני חושב לעצמי. ואז אני מבחין בהבדל קטן. בעוד הסביבון מסתובב כולו, במרכז הספינר נותר עיגול קטן אך יציב שאינו מסתובב.

"זה בעצם ההבדל בין מי שהייתי לפני התוכנית לבין מי שאני אחרי התוכנית, או ליתר דיוק: זה ההבדל בין מי שאני כשאני עובד תוכנית לבין מי שאני כשאני לא עובד אותה", אני ממשיך להרהר.

החיים מלאים טלטלות. גלגל החיים סובב בקצב מסחרר, בטירוף שאני, פשוט לא יכול לעמוד בו.

אבל, וזה אבל גדול ומשמעותי: יש נקודה אחת קטנה-גדולה, הנקודה הפנימית הבסיסית שסביבה סובבת אישיותי.

כשאני עובד וחי לפי עקרונות תכנית שנים עשר הצעדים, אזי גם כאשר הכל מסתחרר סביבי, הנקודה הפנימית הזו נשארת בשלווה ורגיעה. גם כאשר קורים לי דברים קשים, התחושה הפנימית הבסיסית שלי היא טובה.

(ואגב, כשאני לא עובד תכנית, זה עשוי להיות הפוך: הכל סביבי סבבה, אבל הנקודה הפנימית שלי מסתחררת וגועשת על דברים של מה בכך).

רק להיום, אני רוצה לעבוד ולחיות לאור עקרונות תכנית שנים עשר הצעדים. רק להיום, אני רוצה לנסות לוותר לפחות קצת על הרצון העצמי שלי ולפנות מקום לאלוקים.

רק להיום, אני רוצה להתחיל להיות ספינר ולהפסיק להיות סביבון...

אין תכלית העבודה להשיג את המטרות, אלא "תכלית העבודה היא העבודה עצמה". ואם האדם משתדל לדעת ש"ס, אף אם לא הצליח, יקבל שכרו משלם, כיון שעשה מה שמוטל עליו. ואילו כשהצליח בלי הרבה השתדלות אין לזה כ"כ ערך, שהשכר העיקרי הוא על ההשתדלות.