חברים יקרים,

אנו שמחים לעדכן כי קבוצת הערב הטלפונית חזרה לפעילות קבועה מידי ערב בימים ראשון עד חמישי בשעה אחת עשרה בלילה. הקבוצה מיועדת לחברים המשתתפים כבר בקבוצות חיות או משתתפים כבר תקופה משמעותית בקבוצה הטלפונית של הצהריים (הקבוצה לא מיועדת לחברים חדשים המעוניינים להתחיל את תכנית הצעדים).

הקבוצה מתקיימת בקוד סגור אותו ניתן לקבל אצל המזכירים בקבוצות החיות וכן אצל חברים ותיקים בקבוצה הטלפונית ובפורום.

פעם בחצי שנה מתקיים שבתון לחברים בתכנית 12 הצעדים הנקרא JSS, ראשי תיבות של "שבתון רוחני-יהודי". ההצלחה של האירוע בארצות הברית הביאה לכך שכיום מתקיימים במקבלים גם שבתון בארץ ושבתון באירופה - בערך באותו זמן, אחרי החגים ואחרי פסח. בשבת הקודמת זכית להשתתף פעם נוספת בשבתון הנפלא הזה, ביחד עם 350 אנשים נוספים שמילאו את בית המלון הגדול.

בשונה מהפעמים הקודמות בהן הגעתי על מנת "לתפוס כמה שיותר החלמה", הפעם הגעתי ממקום אחר והמטרה שלי היתה בעיקר להיות עם חברים שלא נפגשתי הרבה זמן ולהנות מעצם המפגש, הדיבורים על התכנית וההחלמה וכל מה שמסביב. ככה היה לי הפעם זמן להסתכל מסביבי ולשים לב לדברים שבעבר פחות שמתי לב אליהם, ואחד הדברים הבולטים היה הניגוד הגדול בין התפיסה של התכנית והנפילות בעולם הרגיל לבין הנורמליות שבה השבתון הזה מתקיים.

כמו כל חבר חדש, כאשר שמעתי על פגישה עם אנשים אחרים נחרדתי כי חשבתי שזה לא יעלה על הדעת שאנשים אחרים יידעו את הסוד הנורא שלי, והנה כאן נמצאים 350 אנשים, רבים הגיעו עם נשותיהם, וכולם אנשים נורמליים (אם היו להם קרניים אז הם עשו עבודה טובה להחביא אותם...), מכל החוגים והעדות, וביחד מתפללים, אוכלים סעודת שבת, שרים זמירות וכן הלאה. הכל היה כל כך נורמלי עד שאדם מבחוץ היה יכול לחשוב שמדובר באיזה שבת שבע ברכות או בר מצוה, ובשום אופן לא היה מעלה על הדעת שזה שבת של חברים שמכורים לתאווה והגיעו לכאן אחרי שהחיים שלהם התפרקו. הסתכלתי על זוגות שהגיעו ביום שישי עם מזוודה ועגלת תינוק, ראיתי צעירים ומבוגרים, אנשים שנקיים כמה ימים ואנשים שנקיים עשרות שנים(!), אבל הכל היה נראה מאוד נורמלי, ושום דבר לא היה יכול להסגיר את הסיפור שמאחורי האירוע הזה.

אז כן, היה שם המון כאב אבל גם המון תקווה. כל אחד שהשתתף, גבר או אישה, הוא סיפור של כאב בלתי נגמר במשך שנים, וביחד עם זה תקווה גדולה של מי שמצא דרך לצאת מהכאב הזה, וכל אחד שהיה שם, בין אם זאת הפעם הראשונה או העשרים, מבין שהבושה, האשמה והבדידות הם אויבים שלו, ואם הוא רוצה להפסיק לסבול הוא צריך לקבל את עצמו, לפגוש אנשים אחרים ולשבור את מעגל הבדידות.

*

במוצאי שבת חזרתי הביתה והילדים אמרו שהייתי חסר להם. שמחתי כל כך לשמוע את זה והבטחתי להם שאת יום המחרת אפנה מכל העיסוקים ואהיה רק איתם. למחרת, בארוחת ערב, אחת הילדות שלי ניגשה לאשתי ואמרה לה "אמא, יש לך כזה מזל טוב, בחרת בעל טוב"... עבורי, זה היה משפט שקיפל את הסיפור שלי כולו. החלמה היא לא (רק) להפסיק לצפות בפורנו או לאונן. החלמה זה לקבל צ'אנס לחיים אמיתיים שבהם אני מחובר לעצמי, למשפחה ולאלוקים.

חבר חדש שאל בפורום:

שלום כולם. חדש כאן למדי, ופעם ראשונה שאני כותב בעצמי, פשוט כי קשה. אני רווק, 22. חייל בצה"ל לקראת שחרור בעז"ה. התחלתי לצפות בסרטונים מיניים (יוטיוב וכו׳, בעיקר) ולקרוא סיפורים אירוטיים בגיל מוקדם למדי, אולי 10 או 11. אוננות הגיעה ברגע שהגוף הגיע לשלב הזה. קצת יותר מאוחר הגיע גם פורנו ממש, ובשנים האחרונות - צ׳אטים מיניים.

בחודשים האחרונים, בעיקר בעקבות טיפול תרופתי ופסיכולוגי נגד דיכאון שהתחיל ב"ה להניב פירות, וגם בעקבות דעיכה מסוימת (לא מלאה, בכלל לא) בחשק המיני בעקבות התרופה - קיבלתי את ההחלטה לרכב על הגל ולנסות להפסיק.

למה? הסיבה העיקרית, שהכי משמעותית לי, היא בשביל האישה שלי, תהיה מי שתהיה, שמחכה שנהיה כבר יחד. אני רוצה להיות שלה, באמת שלה, בגוף, בלב, בעיניים, במחשבה, בהכל. ועוד החלטתי להפסיק מתוך מתן אמון, לפחות ניסיון לאמון, בתורה, באנשי התורה, בספרים הקדושים. להיות מובל אחריהם. וסיבה שנוגעת לפורנו בלבד - רוצה להפסיק לתת לו לדפוק לי את המוח ולספר לי שקרים על מה זה אישה, מה זה גבר ומה אמור ללכת ביניהם. וגם עניין הנאמנות להלכה הוא סיבה.

למה לא? לא בחרתי לנסות להפסיק כי אני מרגיש שזה הורס לי את החיים. כשאני קורא באתר על ההתמכרות שמשתלטת על הכל, שפוגמת בהנאות היום יום, במצב הרוח, כל זה - אני זע באי נוחות בכיסא, כי מה לעשות, אני לא מצליח באמת להזדהות. לא מרגיש ככה. אני רווק, ואני לא בוגד באף אחת קונקרטית, וזה נעים לי. פורנו אולי לא, זה באמת מרגיש דפוק, אבל לאונן, לקרוא סיפורים, לדמיין לבד או עם פרטנרית וירטואלית - זה כמו גלידה וניל בסוף יום ארוך.

יש עניין של מינונים, כמובן, ובאמת יש תקופות של דיכאון בהן הדברים האלה הם בריחה, ורק מזינים את הרע. כמו שגלידה יכולה להיות. אבל כשזה לא ככה, מצטער, אני פשוט לא מצליח להרגיש שזה עושה לי רע.

עכשיו אני נקי כבר כמעט חודש. עם מעידות. והדיסוננס הזה קשה לי. אני מתגעגע לנעים הזה, לעונג, להפגת הבדידות שיש בשיחה אירוטית אנושית ומכבדת. והרי אפילו כשכל אלה ישנם קשה להיות רווק, קשה בלי מגע וחום וחיבור וסיפוק, אז איך בלי כבשת הרש הזו?

אני מאמין בדרך שבחרתי. אבל זה קשה כל כך. כי אני לא מרגיש שיש הקלה ומתיקות לצפות לה עם ההתקדמות במאבק, למרות שכאמור אני כבר כמעט חודש בלי, ואני לא חושב שמאז גיל 12 נמנעתי לכל כך הרבה זמן. כל סיפורי הגמילה שבאתר, ותיאורי השיפור הגדול שחל בחיים בעקבות ההימנעות, לא מדברים אלי. אין עוגן, חוץ מהמחשבה עליה שהכל בשבילה, והיא רחוקה כל כך. רק ה׳ יודע כמה.

קשה לי, חסר לי, ואני חסר אונים מול זה. אז אני כותב לכם כאן, לשאר הנלחמים. אולי מישהו יצליח לומר כמה מילים שישפכו אור.

ואולי לא, וגם זה בסדר. אפשי ואפשי אבל מה אעשה וריבונו של עולם גזר עלי.

החבר 'פנימה' עונה:

שלום אח יקר וברוך הבא

קודם כל מצדיע לך, תרתי משמע, כי אני בתור רווק לא עשיתי מעשה כמו שעשית כשכתבת פה את ליבך, והמשכתי להתברבר עם עצמי עמוק בתאווה. אז רציתי לומר לך כל הכבוד על עצם הרצון והכתיבה הראשונה פה.

אנסה לכתוב מלב של אח אוהב, בעיקר לעצמי, ואם תרגיש שזה מדבר אליך מה טוב ואם לא לא נורא אתפלל להועיל לפחות לעצמי.

1. בשבילי תאווה לא הייתה רק הגלידה בסוף היום, היא ליוותה אותי כל היום בציפייה וכמיהה לגלידה ה-ע-נ-ק-י-ת שתגיע בסוף ותמיד תאכזב כי בסוף לא נהניתי בכלל כמו שציפיתי.

2. שמתי לב שהשימוש שלי עם התאווה הולך ומתעצם עם השנים, הייתי בתהליך פרוגרסיבי איתה, מאוננות 'לשמה' זה הגיע אצלי עד לצפיה בפורנו שהלך ונהיה יותר ויותר אגרסיבי וקשה, ושמעתי בהחלמה אנשים שהעידו על עצמם שהם אוננו לבד עשרים שנה, ואז בשנה אחת הם חצו את כל הקוים שלא העיזו לחלום שהם מסוגלים לחצות. אני בטוח שלא כל אחד שמאונן ואפי' רואה פורנו יגיע בהכרח לזונות, אבל כדאי לדעתי ללמוד מניסיון של אחרים ולעצור כמה שניתן יותר מוקדם.

3. הזוגיות עם אשתי חשובה לי מאד, מאד, אבל עוד לא נולדה האשה שתצליח לספק לי בתוך המערכת הזוגית את מה שחיפשתי בתאווה. אני חייב לזכור שאני מעוניין להחלים בשביל עצמי, בשביל לחיות חיים יותר משוחררים ושמחים עם עצמי ועם בוראי האוהב שאינני מרגיש אותו כלל כשאני מונח ראשי וליבי בתאווה.

4. אפשר לשחק באש התאווה, וזה אפילו יכול להיות כיף גדול אני זוכר עדיין את דפיקות הלב וההתרגשות שליוו את הכמיהה שלי אליה, אבל עלי תמיד לזכור שאין לי שליטה עליה ואני יכול להיכוות ממנה כל רגע. ולפעמים באופן חסר תקנה.

5. בשבילי עולם בלי פורנו ואוננות = עולם עם פחות סבל, עולם יותר שמח, עולם עם אנרגיות ליצור דברים מועילים לעצמי ולאחרים, עולם עם פחות רגשות אשמה, עולם יותר אופטימי ושמח, ובכלל עולם שאני יכול להרגיש ולהאמין לאסף שאמר במזמור בתהילים עג: "ואני קרבת אלוקים לי טוב". ולעיתים אפי' לחוש אותו קרוב אלי. לפעמים.

מתפלל שה' ישלח לך ולכולנו עזרה והכוונה מה עלינו לעשות על מנת שנוכך להתקרב אליו עוד טיפה. רק להיום.

בהצלחה רבה אחינו היקר.

אוהבים אותך.

גם כלל ישראל הם פועלים בעולמו של הקב"ה. הקב"ה הוא כביכול בעל החנות ואין לנו להתערב בעניניו כלל. החלק שלנו הוא רק לגמור את העבודה המוטלת עלינו דהיינו להשתדל לקיים רצונו ית' בכל כוחנו, ואופן העבודה היא להתאמץ ולהשתדל להשיג מטרות (כמבואר במס"י פ"ג שצריך להיות כסוחרים הגדולים וכו' ע"ש), אבל התוצאות אינן מודדות את ההצלחה.