שאלה: "מי הם – מוצרט, באך ובטהובן?"

תשובה: "אלה החבר'ה שמלחינים מנגינות לטלפונים סלולריים…"

הודאה בחוסר אונים היא חשובה אבל לא מספיקה. פעולה של יציאה מעצמי החוצה גם היא טובה וחשובה, אבל הטיימינג חשוב לא פחות. במשך הרבה שנים האמנתי לראש של עצמי וחייתי עם התאווה, הפנטזיות, הדמיונות, הכאב והסבל - הכל בבדידות גמורה. ניסיתי להתמודד לבד, ולא ידעתי שכל זמן שההתמודדות היא סוד פרטי ואישי שלי - קשה עד בלתי אפשרי להצליח בה.

כאשר הגעתי לתכנית ולקבוצות, אמרו לי שלבד זה קרב אבוד, אבל אם אשתף אנשים נוספים, אוכל להיכנע, ובאופן פרדוקסלי - זה יוביל לניצחון. זה לא קל לצאת מחושך של עשרות שנים ולהתחיל לחשוף את הסודות שלי לאור. אמרו לי שהסודות שלי אוהבים חושך, ואם אחשוף אותם לאור - הם פשוט יתמוססו וייעלמו, והתחלתי במשימה של שיתוף אנשים אחרים במה שעובר אצלי בראש. סיפרתי לספונסר ולחברים נוספים על מה שנמצא בתוך הראש שלי, והתוצאות היו מעניינות. היו פעמים שתוך כדי שאני מספר לאדם אחר מה אני חושב, הבנתי שהראש שלי חולה. פעמים אחרות זה היה רק הצעד הראשון בדרך לפעולות נוספות שהעניקו לי את השחרור.

ואז אמרו לי שזה לא מספיק. שיתוף וחשיפה של הסודות לאור צריכים להיעשות בזמן הנכון, או שהם מאבדים הרבה מהעוצמה שלהם. אם אני מנסה להתמודד לבד עם התקף תאווה ורק אחר כך משתף מישהו, זה נקרא "דיווח" ולא שיתוף. לעומת זאת אם אני פועל בזמן אמת (בדרך כלל בזמן שבו אני לא רוצה לפעול) זהו שיתוף.

ההבדלים בין שיתוף לבין דיווח הם גדולים. כאשר אני מדווח, זה אומר שלא נכנעתי לחלוטין ואני עדיין חושב שאצליח להתמודד לבד, ורק כשהכל נגמר ואני מרגיש טוב מספיק לספר לאדם אחר אני עושה את זה. דיווח אומר שאני עדיין מתבייש לחשוף את הסודות שלי כפי שהם באמת, ולכן מעדיף לספר אותם בלשון עבר. לעומת זאת שיתוף זה אמיתי, כאן ועכשיו. אני משתף מתוך כניעה בכך שכעת הראש החולה שלי רוצה תאווה/מפוצץ בטינה/רועד מפחד (השלם את החסר או מחק את המיותר), ובכך אני מאשרר שוב את העובדה הפשוטה שאני חסר אונים מול התאווה או מול ניהול החיים שלי בכלל.

אתמול היתה לי הזדמנות טובה לכך. הייתי באירוע שבו היתה הרבה תאווה, והרגשתי את זה מתחיל לטפס עליי. רציתי להסתדר לבד, אבל ידעתי שאני לא יכול. לא יכולתי להתקשר, אז שלחתי הודעה בה אני מודה בחוסר האונים שלי מול התאווה, ומבקש לזכור שתאווה זה רעל עבורי, גם אם זה נראה מושך מאוד. לא הייתי צריך הרבה יותר מזה כי עצם הפעולה הביאה את השחרור.

בתחילת שנות השמונים במאה הקודמת עמד לו מורה לתנ"ך אל מול עשרות עיניים שניסו לעקוב בהשתאות אחר ידיו המתנופפות בהתלהבות והכריז בפאתוס את המפורסמת שבשאלות – "מה עניין שמיטה להר סיני". לא הבנתי מה השאלה, בטח שלא את התשובה, הזיכרון היחיד מאותו שיעור הוא סנטרו המזדקר בעת שהחליט על העונש שאחטוף על הניסיון לחקות (ללא הצלחה) את הידיים המתערבלות שלו... מהמוצדקים 'והשווים' שקיבלתי. שנים אחר כך נברתי בתירוצים השונים והגעתי גם לתובנות מחלימות, יהי רצון שיהא לתועלת.

נצא לדרך עם התירוץ (ת"כ) הידוע המובא רש"י – "והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". ובמילים פשוטות, חיברה התורה בין שמיטה להר סיני ללמדנו שהכל משם, גם הפרטים. ר' משה פיינשטיין זצ"ל מסביר שמצות שמיטה נבחרה במכוון כלימוד לכל המצוות בגלל אופיה המיוחד – היא לא הגיונית.

שש שנים אדם עובד. קשה. מזיע טורח ורואה פירות, ואז בבת אחת עליו להניחה. לגמרי.. לראות בידיים שלובות איך היא מתכסה בעשבי בר. כל המי ומי עושים בה ככל העולה על רוחם... הרי היא הפקר... ולא לעשות מאומה! בניגוד גמור לכל האינסטינקטים... אין עוד מי שיכולה ללמד אותנו לעשות את מה שאמרו לי לעשות רק כי אמרו לי לעשות. ראיתי רעיון מקסים 'בבן איש חי' - רק מי שהיה חסר יודע מהי תחושת האין. רצה הבורא שלכל אחד מישראל תהיה האפשרות לשאול לפחות פעם אחת בשבע שנים – מה נאכל... ולו בכדי שכשיבקשו ממנו הוא ידע מה ואיך לתת...

'לחתם סופר' יש מהלך אחר - מהשמיטה נלמד אמת ואמונה מהם. אין כמוה להוכיח אמיתות התורה שכולה ניתנה בסיני. כל אחד יכול להעמידה למבחן סטנדרטי... שמור שמיטה, והיה, אם לא תתברך בתבואה לשלוש שנים תוכל להעיד שההבטחה היא המצאה... רק בורא המציאות יכול להבטיח הבטחה עתידית שכזו מבלי 'לחשוש' שהיא תחשוף אותו כלא אמיתי משחלילה לא תתקיים.

המפגש הראשון בחיי עם המושג 'ויתור' היה בהחלמה. וכשראיתי את מסקנת הגרב"מ אזרחי (ברכת מרדכי) מספר החינוך (מצווה פד') התלהבתי - "ועוד יש תועלת בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקווה אל הגמול". חד וחלק, הויתור הינו משורשי מצות השמיטה. הפקר הוא ויתור. פנימי. מלא. אין כאן אמצע, או שיש ויתור או שלא. על הכל. גם על כך שהנותן הוא זה שנותן. מוותר אמיתי יודע שהוא לא נתן, ההוא לקח.. בויתור אין שום תקווה לגמול. מלבד קניין ביכולת לוותר, התבצע מעבר מכאן לשם בלי קמצוץ 'אני'.

לא לחינם נאמר על שומרי השמיטה "גיבורי כח עושי דברו".. גיבור הוא מי "שהאני" שלו אינו קיים במעשיו. (המתנהל בהתאם לחוסר כוחו הוא גיבור כח?!) הוותרן לגיבור יחשב כי הוא עושה בויתורו, דברו. מתגבר על הגדול שבאויביו.. "האני".

לסיכום, נראה שהשמטת "האני" היא עבודת השמיטה. "הויתור" הוא גם החיבור שבין שמיטה להר סיני והבסיס לקיום המצוות כולן. בורא עולם ששטרו קודם - כי לי הארץ - "מוותר" לנו על 'חלקו' במשך שש שנים ודורש את 'שלו' רק לאחר מכן, אולי כדי ללמד אותנו שהמפתח לכל מה שניתן בסיני הוא "הויתור". על העצמי.

"שנזכה להשתמטות מחלימה"...

ונעתיק כאן חלק מדבריו הנפלאים של הגאון ר' יצחק הוטנר זצ"ל באגרתו הידועה (ספר פחד יצחק, קכ"ח):

"רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל הח"ח זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות, והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

והתוצאה מזה היא, כשנער בעל רוח ובעל שאיפה ובעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים ונפילות וירידות, הרי הוא בעיניו כבלתי שתול בבית ה', שלפי דמיונות של הנער הזה, להיות שתול בבית ה' פירושו לשבת בשלות הנפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן. ולאידך לא להיות מורגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חפשי".