בסיום שנת הלימודים האב מבקש מבנו לראות את גיליון הציונים שלו.

"השאלתי אותו לחבר", אומר הילד בהישח דעת.

"השאלת לחבר?", שואל אביו, "מדוע שתעשה דבר כזה?"

"הוא רוצה להפחיד את ההורים שלו…"

יתכן שנחשפת למקרים אחרים של אנשים שנמצאים במצב הרבה יותר גרוע משלך, ואם כן - זה אמור לעודד אותך בכיוון אחד בלבד: לעבוד כדי להפסיק כעת, כדי לא להגיע למצב שלהם. אבל לפעמים אנחנו נכנסים להכחשה ואומרים "כן, אני רוצה להפסיק, אבל המצב שלי לא כל כך גרוע, אז זה לא נורא", ולמעשה חופרים לעצמנו את הבור שאליו ניפול. כי לא באמת משנה עד כמה המצב של אדם אחר גרוע יותר משלנו, משנה מה המצב שלנו ועד כמה אנחנו רוצים לצאת ממנו ולהפסיק את הנפילות שלנו כאן ועכשיו.

הכחשה זה התירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שנוכל להמשיך ליפול, והתירוצים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי שלא נעשה הכל כדי להפסיק. הבעיה היא שכאשר אנחנו מתכחשים למציאות, היא לא באמת משתנה, ולטמון את הראש בחול לא עוזר לא לבת יענה ולא לנו. לכן אנחנו צריכים לבדוק באיזה תירוצים אנחנו משתמשים כדי לשקר את עצמנו ולכתוב אותם, כך שבפעם הבאה שנשמע אותם בתוך הראש שלנו, נוכל להגיד לעצמנו: עד כאן, מדובר בתירוץ והכחשה ואנחנו לא רוצים להשתמש בהם פעם נוספת.

לפניך רשימה של סוגים שונים שבהם ייתכן שאתה משתמש להכחשה עצמית. תסמן את אלו שאתה מזדהה איתם ותפרט על כל אחד כמה שורות איך אתה משתמש בו בעצמך:

הקטנה למינימום - ניסיון להקטין את המשמעות של המצב על ידי אמירה של משפטים כמו "זה קורה רק לעתים נדירות", "זה לא כל כך נורא", או "זה לא סיפור גדול".

השוואה - התמקדות בזולת במקום בעצמנו על ידי אמירה כמו "המצב שלי לא גרוע כמו של פלוני".

ייחודיות - תירוץ להמשך הנפילות בגלל שאנחנו שונים. למשל "אני נופל רק כי אני רווק", "אני נופל כי אין לי זוגיות מספקת", או "המצב שלי שונה בגלל (השלם את החסר)".

האשמת הזולת - במקום לקחת אחריות, אנחנו מעבירים אותה לאדם אחר, למשל: "אני נופל כי אשתי משגעת אותי", "אין לי ברירה, המעסיק יורד לי לחיים ואני חייב להירגע" וכן הלאה.

התמקדות בשכל - לפעמים ההכחשה לובשת איצטלה שכלית כאשר המחשבות הופכות לשאלות אינטלקטואליות כמו "למה זה בכלל אסור", או "מי אמר שזה רע", במקום להתמקד בכאב האישי.

חוסר סיכוי - אחרי שניסינו שוב ושוב להפסיק ולא הצלחנו, קל מאוד להיסחף לייאוש ולומר "אין לי שום סיכוי", וממילא אין גם צורך לנסות ולהשקיע שוב כדי להפסיק.

אם יש לך סוגי הכחשה ותירוצים שאינם מופיעים ברשימה, אתה יכול כמובן להוסיף אותם בעצמך.

לפני כשנתיים וחצי, התחלתי להשתתף בקבוצה חיה באזור מגוריי, ופגשתי שם חבר שבאותו זמן היה נקי בערך חמש שנים, אחרי כמה שנים נוספות שהיה בתכנית ורובן העביר בנקיות. אח"כ ראיתי אותו פחות ופחות בקבוצות ורק יצא לי לראות אותו מפעם לפעם בהזדמנויות אחרות (בית כנסת, חנות וכיו"ב). כל פעם שראיתי אותו, חשבתי לעצמי שזאת דוגמא טובה לאדם שהחלים (בלשון עבר) ולא זקוק יותר לקבוצות.

המודל שפיתחתי לעצמי בראש היה אדם שמגיע לצעדים, עובד אותם לעומק, רוכש דרך חיים רוחנית שעובדת, ואז מוריד את המינון עוד ועוד וממשיך לחיות בלי הצורך להשתתף בקבוצות כל הזמן. המודל הזה עובד אצל מכורים רבים לאכולהול וסמים, וחשבתי שאין סיבה שהוא לא יעבוד גם אצלנו, והנה ההוכחה לכך שזה אכן קיים.

ואז יום אחד הוא הגיע לקבוצה. הוא היה נראה בדיוק כפי שנראה חבר חדש שמגיע בפעם הראשונה, אם אותו מבט נפול בפנים, אותו דיבור כאוב ומהוסס. הוא היה אחרי נפילה, בעצם לא, הוא היה אחרי התרסקות טואטלית. הוא שיתף בכנות על כך שהוא הפסיק את ההשתתפות בקבוצות, ולא היה לו ספונסר, ולאט לאט הרשה לעצמו עוד ועוד, עד שבסוף המעידות הפכו לנפילות שהפכו להתרסקות. הוא הגיע על הברכיים, בדיוק כפי שכולנו הגענו, רק שהפעם הוא היה אחרי שתיים עשרה שנים בתכנית...

אחד הדברים הראשונים שהוא שיתף כאשר חזר לקבוצות ולתכנית, היה הידיעה שהוא חייב לקחת לעצמו ספונסר, אבל קשה לו מאוד לעשות את זה בגלל אגו. איך הוא יכול לקחת לעצמו ספונסר שנקי שנתיים או שלוש, כאשר הוא בתכנית כבר 12 שנים? הרי בזמן שהוא היה נקי שנים ארוכות, הספונסר המיועד עדיין לא ידע שיש בכלל תכנית. הוא יודע את התכנית בעל פה, מכיר את כל החברים הוותיקים, היה שותף להתפתחות הקבוצות, ולא פשוט לו לקחת כעת חבר חדש וצעיר שיאמר לו מה לעשות.

אז הוא ניסה עוד קצת לבד, והמשיך ליפול ולסבול.

יום אחד הוא התקשר אליי, שבור לגמרי, אחרי נפילה נוספת. הוא מבקש שאהיה הספונסר שלו. לא ידעתי מה לומר. ביקשתי להתייעץ עם הספונסר שלי. הוא הצביע על נקודה מאוד חשובה, לפיה חברים שהיו נקיים הרבה זמן בתכנית ונפלו, ממשיכים ליפול בגלל האגו, אבל אם הם מצליחים לאפסן את האגו למשמרת, הם יכולים בקלות מאוד לעלות על דרך כיון שיש להם את כל הידע והכלים לעשות את זה. לכן הוא אמר שזה רעיון טוב, כיון שבעצם הבקשה לכך שאהיה ספונסר, זאת המכה הגדולה ביותר לאגו.

הסכמתי, וזה עדיין לא קל לי. הוא יודע יותר ממני, יש לו נסיון רב משלי, ועדיין כדי להוריד את האגו ולא להיות סובייקטיבי, הוא מתקשר אליי כל יום ואנחנו נפגשים פעם בשבוע, והוא מבקש שאציע לו מה לעשות. זה עובד. זה עובד מצויין. הוא נקי ועושה תכנית, ואני לומד איך להוריד את האגו שלי. שנינו מרוויחים.

בקבוצות של האלכוהוליסטים יש להם אימרה שגם כאשר האלכוהול הולך, עדיין יש את ism (המילה אלכהוליזם נכתבת Alcoholism, וכאשר מורידים את המילה Alcohol נותרות שלושת האותיות האחרונות) שהן ראשית תיבות של I Sponsor Myself = אני הספונסר של עצמי. הרעיון הוא שגם כאשר הבעיה עצמה (במקרה שלהם אלכוהול, ובמקרה שלנו תאווה) נעלמת, ייתכן שאני עדיין מתמודד עם הבעיה שהובילה אותי לכך, והיא האגו שלי שלא מאפשר לי לקבל שום דבר מאף אחד.

אם אני רוצה החלמה יש לי עבודה כפולה, גם לטפל בבעיה עצמה, וגם (בעיקר) במה שהביא אותי לשם. הורדת האגו ובקשת העזרה מאחר היא צעד קריטי.

מתוך שעיני נשמתו פועלים כהוגן משפיע הדבר ישר על הפנימיות וההרגשים של האדם, וזה יגרום אצלו נעימות בעבודת ה' וגם באישיותו בכלל, כי הוא מתחיל לראות דברים לאמיתתן בלי בלבולים.