הרבה פעמים חברים חדשים שואלים למה צריך להצטרף לקבוצה כדי להחלים? איזה מידע שמקבלים בקבוצה אי אפשר לקבל בקריאה של מדריך? למעשה, התכנית של הצעדים היא תכנית שכל אחד יכול לקרוא וליישם לבד, אז מה הדגש הזה שיש כאן כל הזמן על יצירת קשר עם חברים אחרים, שיתוף חברים, מאמן אישי וכן הלאה, למה אי אפשר להסתפק בקריאה של ספר הדרכה וליישם את התכנית כל אחד לבדו?

מחקרים על אנשים פגועי מוח מראים שבמוח האדם ישנם אזורים שונים שמתמחים בלמידה, אבל כל אחד מהם מוקדש לסוג אחר של למידה. למשל מחקר של עשרות שנים נערך על נחקר המפורסם בראשי התיבות שלו H.M. שהיה הנחקר המפורסם ביותר במדע הזיכרון, וזאת כיון שאחרי ניתוח בראשו הוא איבד את היכולת ליצור זכרונות חדשים, אך הוא ומשפחתו הסכימו להשתתפותו במחקרים בכל שנותיו עד מותו. ה"מ אמנם לא יכול היה לזכור שום מידע חדש שקרא או שמע, אך במחקרים מתוחכמים התברר כי סוגים אחרים של מידע (כמו למידת יחסים בין דברים או סוגי התניה שונים) הוא כן לומד.

נחשוב על ההבדל בין לימוד של משוואה במתמטיקה לבין לימוד לשחות בבריכה. את שניהם אנחנו מכנים "לימוד" אך בעוד הראשון הוא למידה של מידע אנליטי, השני הוא למידה של התנהגות. לימוד מתמטיקה יכול להתבצע ביחידות מתוך ספר לימוד (למרות שזה לא הכי קל), אבל קשה לדמיין אדם שיכול ללמוד לשחות מתוך קריאה בספר הדרכה. הדרך ללמוד שחיה היא לא באמצעות קריאה של הנחיות אלא באמצעות התנסות בשחיה עצמה, ביחד עם אנשים אחרים שמהם אפשר לקבל משוב כדי להשתפר. שני סוגי המידע האלו משתמשים בחלקים אחרים של המוח, ולכן הדרך ללימוד שלהם שונה, בהתאם לדרך שבה כל חלק במוח לומד.

החלמה מהתמכרות היא כמו לימוד שחיה ולא כמו לימוד מתמטיקה. אי אפשר ללמוד להחלים מתוך ספר הדרכה, אלא צריך להיכנס לבריכה, לראות אחרים שוחים, לנסות בעצמנו, לקבל משוב מהשוחים האחרים וללמוד מהטעויות כדי להמשיך ולהשתפר. בשביל זה צריך להצטרף לקבוצה, לפגוש אנשים אחרים שעברו את אותו תהליך, לקחת ספונסר, לשתף אחרים במה שמצליח ומה שלא מצליח לנו, לקבל משוב, להשתפר ולהמשיך ללמוד.

(למעשה סוג הלימוד של החלמה מהתמכרות הוא אפילו יותר רחוק מלימוד מידע כמו מתמטיקה מאשר לימוד מידע של התנהגות כמו שחיה, מכיון שהחלק המרכזי במוח שלומד הוא המערכת הלימבית שבה נמצא מרכז העונג, לעומת למידה אנלטית שמתרחשת בנאו-קורטקס שהוא הקליפה המקיפה את המוח.)

לכן, בתכנית אנחנו שומעים הרבה פעמים את המשפט "ידע אינו כוח עבורנו", אבל זה לא לגמרי מדויק. שמעתי מחבר על כך שבלשון הקודש המילה ידע היא שונה מאשר מה שאנחנו משתמשים בה כיום. בתורה נאמר שאדם "ידע את חווה" כשהכוונה היא לכך שהוא עשה פעולה. הוא "למד" לא באמצעות הבנה חיצונית אלא באמצעות פעולה שחיברה אותו. אז נכון שידע במובן הרגיל הוא לא כח עבורנו, אבל גם בקבוצות אנחנו לומדים מידע חדש, אלא שהידע הזה איננו ידע מופשט אלא ידע של פעולות.

זיכרון, דמעות. אני חסר אונים מול דמעות, בעיקר כשהן זולגות מעיניים של אנשים שאני אוהב. זוכר את ההרגשה של ילד קטן שקם באמצע הלילה ורואה את אמא האהובה בוכה חרישית על הספה בסלון, בחושך, לבד. חוזר חרישית למיטה, ולא מצליח להירדם, לא מצליח להפסיק להקשיב לבכי ולהתייפחויות החרישיות.

ככה לילה אחרי לילה, מרגיש צורך נואש לעזור לה, לנחם אותה, לנגב לה את הדמעות, ולהבטיח לה שמעכשיו הכל יהיה בסדר, כי אני פה. הילד הבכור שלה בן ה-5.

לקח לי הרבה זמן, כסף לטיפול, ודמעות, לשחרר במקצת את המקום הזה ממני, את תחושת הצורך לשנות את המצב הכואב שלא בשליטתי, את לקיחת האחריות על כתפי הצנומות, עדיין, ביחס לכאב של השני.

אני יודע להקשיב מצוין, באמת, אני יכול להקשיב לאנשים, ולהביע הזדהות ואמפתיה מכל הלב, בתנאי שאין לי קשר רגשי איתם, אבל אם הם חלק ממשפחתי או חבר קרוב, שמתנה באוזניי כאב שהוא חווה בחייו, אני ישר מריץ בראש מחשבות איך לעזור לו, מה הוא צריך לעשות כדי לצאת מהתחושה הקשה שבה הוא נמצא, איך הוא יכול לראות את הקושי במבט אחר, במבט מצמיח, ולא במבט מדכא, לחלוק עימו את כל התובנות שצברתי בחיי, תובנות שאני לא ממש הצלחתי ליישם מול הכאבים שחוויתי.

תמיד התגאיתי בזה עמוק בפנים, שאני יכול להקשיב וישר לחלוק מחוכמתי הרבה, ולעזור לשני, אני יודע היום שזה נבע מהאנוכיות שבי, לא יכולתי להכיל עוד כאב, הייתי חייב לברוח ממנו, לברוח ולקחת בכוח איתי גם את השני החוצה, לאור ולשמחה.

אני זוכר בתחילת שנות נישואי את אשתי מספרת לי בדמעות על כאב שחוותה, ואני ברוב חמלתי עליה, מייעץ לה מה כדאי לה לעשות כדי לצאת מהמצב הזה, איך היא יכולה לנסות לשנות את הלך החשיבה שהביא אותה לחוש את הכאב שלה, והיא בתגובה לדבריי נפגעת עד עמקי נשמתה, טוענת שאני לא מבין אותה, ואני משתומם ומחריש למולה, וחש דקירה קטנה בלב.

אני לומד לאט לאט בהחלמה להיות בכאב עם השני, לא ממש לחוות איתו ביחד את הכאב, כי זה לא יעזור, לא לכאב שלו, ובטח לא לי, אלא רק להזדהות, פשוט להיות איתו, עם הכאב שהוא חווה, להקשיב בשקט, לומר מילים פשוטות של אמפתיה, לנסות לתת לו תחושה שהוא לא לבד עם הכאב, אני איתך, אני פה, אני לא מנסה לברוח, עימו אנוכי בצרה.

ומחה ה' דמעה מעל כל פנים. בקרוב. אמן.