נישואים הם הניצחון של הדמיון על האינטליגנציה.

נישואים שניים הם הניצחון של התקווה על הניסיון…

חבר יקר, אנו שמחים להזמין אותך להשתתף בכנס השנתי החמישי שלנו, שיתקיים בעז"ה מחר, יום שני, כ"ט אדר, 27 למרץ, במרכז ירושלים (מיקום מדוייק יישלח מיד בסיום ההרשמה).

להורדת התכניה המלאה: תכניה לגברים, תכניה לנשות מכורים.

אם עדיין לא נרשמת, וכן אם אשתך מעוניינת להגיע ועדיין לא נרשמה, תוכל לבצע את ההרשמה כעת במחיר המקורי (המוזל), באימייל kenes@gye.org.il. אם מחיר ההשתתפות גבוה מידי עבורך, כתוב לנו ונשמח לבוא לקראתך בהנחה משמעותית. כמו כן, אם אתה מעוניין להשתתף בכנס אך לא יכול להירשם בגלל שאין לך אפשרות לשלם בכרטיס אשראי, כתוב לנו ונרשום אותך ללא תשלום מקדים אך עם התחייבות לשלם בכנס.

נשמח לראותך משתתף בכנס.

לרגל הכנס השנתי שיתקיים בעז"ה מחר, אנו מפרסמים דברים שכתב אחד החברים בפורום, אחרי אחד הכנסים הקודמים:

הכרתי את שמור עיניך, הכרתי טוב, הייתי נכנס לפה מדי פעם וחומל על המכורים המסכנים שמתמודדים עם קשיים נוראיים, ההחכשה הייתה חזקה מכדי לקבל את עצמי כמכור, אני לא כמוהם, אז כן פתחתי ניק ועודדתי וברחתי לסיבוב הכחשה נוסף.

פעם העזתי יותר והרמתי טלפון ומנהל האתר ענה ושאל אותי אם אני רואה פורונגרפיה או שנפלתי במצבים חמורים יותר, נבהלתי. אני? פורונגרפיה? על מה הוא מדבר? איך הוא מעיז לומר מילים מלוכלכות כאלו, הוא בטח ממשמרת הצניעות מנסה לעשות עלי סיבוב כפרות, אבל הוא לא מבין שאני אף פעם לא מתעסק בחומרים האלו, אני מקסימום נכנס לגוגל וכותב ס. (רווח) ק. וזהו... מה שאחרי זה עולה וצף זה לא אשמתי, אבל אני לא באמת רואה... חחחס לא מזכירים את זה אפילו, טפוווו, וגם אם זה נקרא שכן פעם ראיתי בשביל סקרנות אז כבר מאז הפסקתי ואני לא רואה (אז הייתי שוכח כל כמה שעות מה היה אתמול), ניתקתי לו.

כשהבעיה החריפה העזתי להרים טלפון ולהתוודות, היה זה ציון דרך לקבלה מינימאלית למשהו מהמחלה, נאמר לי שיש קבוצה למתחילים, עליתי לשם ועיוותתי את הקול, 'שלום... רציתי לברר האם יש לכם פתרונות ל'מכורים לשעבר' מנחה הקבוצה מצא חן בעיניו ה'מכור לשעבר' הזה ומשם התגלגלנו.

חודש אחרי יש כנס של שמור עיניך, מבחינתי אני כבר על סוג של דרך, הסמקתי כבר כשפגשתי את הספונסר, הייתי נבוך להוריד את המסיכה מולו (חלקית). עדיין הפוזה של האיש והאגדה, אין לי בעיה להרים לו טלפון ולדבר איתו או לעלות לקבוצה טלפונית ששם אני לגמרי וירטואלי, אפילו הייתי מכסה את השפורפרת במגבת שלא יזהו את הקול שלי, אז אני בסדר, אבל משהו פנימי אמר לי אתה חייב ללכת על זה, הרגשתי גם שאני צריך להוכיח לעצמי ולספונסר שלי עד כמה אני רציני בהחלמה, בסך הכל הוא לא שש לספנסר אותי אין לו זמן, זה אני ששיגעתי אותו, פחדתי שאם לא אבוא לשם הוא יפרש את זה שאני לא רציני ויעזוב אותי לאנחות, ואני אחורה לא הולך.

הרמתי טלפון לרשם האחראי, סיפרתי לו על ההתלבטויות, 'אוקייי אחשוב', כך הסתיימו השיחות היומיומיות שעשינו, צעד קדימה וצעד אחורה, ניסיתי לברר איתו האם זה יכול לפתור אותי לעתיד מללכת לקבוצות חיות, הוא בחמלתו ענה לי 'פרה פרה' עזובתך קבוצות חיות תגיע לכאן ואחרי זה תראה הלאה, טוב תרשום אותי.... לא האמנתי שעשיתי את זה.

מוצ''ש קודם מתברר לי שבאולם יהיו מכורים בלבד, כלומר אין מצב שיהיה שם מישהו שבא לתת שירות והוא לא מכור, החלום האחרון והתקווה שמקסימום אספר שאני מההגברה או מטעם ארגון שמירת הברית נגוזו, הפרפרים גדלו, חלום האיש והאגדה הולך להתנפץ לרסיסים, אני לא מאמין שאני עושה את זה, שנים אני מספר לעצמי סיפורים של כמה מוצלח אני וכמה אני ואני ואני, ו'אני' אבוא לכנס מכורים אבל וחפוי ראש ?. שוב... אחורה אני לא הולך נראה ביום שני.

יום שני בבוקר אני מתארגן לצאת מהבית לעבודה, 'אחזור מאוחר יש לי איזה פגישה היום בערב' אני מודיע לאשתי בביטחון, מתניע ונוסע, פתאום משום מקום בא לי רעד מטורף נהיה לי קר והשינים נקשו זה לזה, החימום לא עזר, ואני מתחיל לבכות מהפחד, הפחד שעוד כמה שעות אני עומד לקחת פטיש 100 קילו טלפוצץ את הדמות, את הדמות של האיש, החזק, המוצלח, המוכשר, הרומנטי, הצדיק, הגאון, החסיד, הדתי, החרדי, החברמן, ההוא שעוזר לכל אלו שיש להם בעיות כאלו בקדושה, ההוא שמתריע תמיד בפני מכשולות של צניעות, כן, להגיע כמו עז, להשים עצמי שעיר לעזעזאל, לא ראיתי את הדרך, נחלי דמעות וצרחות בכי מילאו את הרכב, נאלצתי לעצור בצד, הרמתי טלפון לחבר, ורק התייפחתי, הנפש התעוררה... בוקר טוב לך נשמה אומללה.

בערב באתי והייתי המום, המום לגמרי, כולם כאן אנשים רגילים, כולם חכמים כולם נבונים כולם יודעים את התורה (עדיין לא מוכשרים כמוני...) אבל אנשים לגמרי כמוני, שמעתי את המסרים, ישבתי בצד, שיחקתי אותה הגיבור של השכונה, מבפנים הייתי מפורק לגמרי מצד אחד, אבל מהצד השני הרגשתי חמימות מטורפת, כמו יד רכה של אבא אוהב שמלטפת, הרגשתי שאני במקום הנכון, עוד לא לגמרי יכולתי להיות מחובר לענינים, אבל זה היה המפתח המשמעותי שלי בהתקדמות בתוכנית ובצעדים.

במבט לאחור זה היה הנס הכי גדול שקרה לי בחיים.

אני נקי רק להיום 467 יום ואני חי וטוב לי ואני אוהב את העולם ואת החיים ואת עצמי מאי פעם.

מי שעדיין מתלבט, אשמח לדבר איתו, יכולים לשלוח לי באישי, ואתן בשמחה ממה שקיבלתי.

הרכבת יוצאת לדרך, יש פה תחנה משמעותית, זו ההזדמנות שלך להצטרף.

לקראת הכנס השנתי של שמור עיניך, ראיתי חבר ששאל שאלה כנה שהטרידה אותו, מה החגיגה הגדולה? הרי בסופו של דבר מדובר על תאווה, דברים שאף אחד לא אמור להתגאות בהם, אז גם אם יש צורך להיפגש בקבוצות לצורך ההחלמה, עדיין אפשר לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע מרעש וצלצולים וחגיגות גדולות ומרשימות.

אז אנסה לשתף על מה אני חוגג ולמה אני משוכנע שאלוקים שמח מכך.

לפני חמש שנים, המקום הזה שנקרא "פורום שמור עיניך" היה נראה כמו מחלקת טיפול נמרץ בזמן השתוללות מגיפה, כאשר הצוות ברח על נפשו. היו כאן הרבה אנשים כואבים ושבורים שהגיעו בחיפוש אחרי פיתרון לבעיה שלהם, אבל למרבה הצער והכאב לא היתה כאן שום בשורה עבורם. חברים חדשים הצטרפו לפורום על בסיס יומי, חלקם אזרו אומץ לכתוב הודעה או שתיים של קריאת מצוקה, ומשלא נענו - נעלמו בכאב מדמם. חלקם ניסו לכתוב ולשתף אחרים מתוך תקווה שהדיבוק חברים הזה יתן להם את מה שחיפשו, אבל הנפילות המשיכו וגם הם עזבו את בית החולים כשהם מיואשים.

חמש שנים אחרי, הפורום כאן אמנם עדיין דומה מעט לבית חולים, אבל הרבה פעמים אני מרגיש שהוא הפך לבית חרושת. בית חרושת לניסים. כן, עדיין מגיעים לכאן אנשים כואבים ושבורים, עדיין יש כאן סיפורים אישיים קורעי לב, ההתמודדות נותרה קשה להחריד והרגשות של כל חבר חדש הם עדיין בדיוק אותם רגשות שהיו כאן לפני חמש שנים. אבל הפעם יש כאן תקווה, וחשוב מכך - יש גם אור בקצה המנהרה. כי תחילת הסיפור של כל חבר חדש היא אותו דבר, אבל היום אלוקים נותן לנו אפשרות לכתוב אחרת את הסיום.

לפני כמה ימים עברתי ברפרוף על ההודעות האחרונות בפורום, וראיתי את בית החרושת הזה בפעולה. הנה כמה שמופיעים ככה ממש בהודעות האחרונות: 384, 420, 832, 467, 1429, 180, וכך זה נמשך עוד ועוד ועוד. כל מספר כזה הוא נס לא מובן מאליו בכלל, כל מספר כזה מורכב מהמוני ניסים של יום ועוד יום ועוד יום, וכל נס כזה הוא לא נס פרטי של אדם אחד אלא נס שנוגע באופן ישיר במשפחות שלמות, לעתים בקהילות שלמות, אלו הם ניסים שאבא אוהב עושה עבור ילדיו.

ועל הניסים האלו אנחנו מודים לאלוקים בקול גדול. על הניסים האלו אנחנו רוצים להתאסף ולומר לאלוקים תודה על כך שבשיא החושך הוא פתח לנו קרן אור ונתן לנו הזדמנות שניה לחיים שפויים.

אבל הכנס השנתי הוא לא רק כדי להיות אסירי תודה לאלוקים, למרות שזאת בלי ספק אחת הסיבות החשובות. הכנס השנתי הוא גם כדי לשתף חברים חדשים בנסיון, כח ובעיקר תקווה. לכנס הזה מוזמן כל מי שסובל מההתמכרות לתאווה, כדי לקבל תקווה לכך שיש דרך אחרת ושאלוקים לא סוגר את הדלת בפני מי שבאמת מעוניין בקרבתו. בכנס הזה יהיו חברים שישתפו אותנו בסיפורים שלהם, כדי שנוכל לשאוב מכך נסיון כח ותקווה.

אז כאשר אלוקים הופך את בית החולים המוזנח ההוא לבית חרושת לניסים, האם אין זאת סיבה טובה מספיק לחגיגה? האם כאשר אלוקים מראה לנו את פס הייצור של הניסים, רצונו שנשמור את זה בסוד לעצמנו?

לכן אגיע לכנס השנתי, להיות שם עם החברים הוותיקים, לפגוש את החברים החדשים, להודות לאלוקים על הנס שעשה לי ולהיות חלק מהדבר המדהים הזה שנקרא שמור עיניך.

ועוד כתב שם בטהרת הקודש (פ"ה) שאם זוכה האדם לשבר מלתעות רשע לא להשגיח על פתויי היצר שמפתה אותו לראות ולהסתכל, אז לא די בזה שהוא זוכה לאלו המעלות הנאמרים לעיל, רק הוא זוכה לשבר כוחות הרשע ממאות אנשים אחרים בישראל שזוכים בזכותו להיות שומרי עינים [כמו אצל יוסף הצדיק], עכ"ד.