בחור מספר לחברו: "אשתי טוענת שמאוד בריא לאכול ירקות טריים."

החבר משיב: "כן, גם אשתי לא אוהבת לבשל…"

מה מונע מאיתנו להתקשר לחבר ולבקש עזרה? האמת היא שבדרך כלל זה לא הסיבות שאנחנו חושבים, אבל הרבה פעמים - בעיקר בהתחלה - אנחנו פשוט מתביישים. יש הבדל מסויים בין ללכת לרופא עם רגל שבורה לבין ללכת לרופא שצריך הפרעות בשירותים... תכל'ס - לא נעים כל כך.

אבל האמת היא שאין לנו מה להתבייש, וגם אם יש לנו - זה לא כל כך משנה. כשאנחנו הולכים לרופא שצריך לבדוק אותנו במקומות לא נעימים, אז הבושה יכולה להיות מובנת, אבל למרות אי הנעימות אנחנו נלך ונבקש שיבדוק אותנו כי אנחנו צריכים עזרה, אז גם אם לא נעים - אין ברירה. אבל אחרי שנתקשר פעם אחת לחבר ונשתף אותו, נגלה שזה בכלל לא כמו אצל הרופא כיון שכאן - שנינו באותה הסירה.

הרי אין חולק על כך שאדם שיילך ערום ברחוב יתבייש נורא, אבל למרות זאת כשאדם הולך למקווה הוא לא מתבייש מכך שהוא ערום. למה? כי כולם נמצאים שם באותו מצב כמוהו. זה בדיוק המצב שלנו כאן, בו אנחנו לא "ערומים ברחוב" אלא מוכנים להיפתח ולחשוף את עצמנו מול חברים שנמצאים באותו מצב כמו שלנו בדיוק.

שיעורי בית. תשאל את עצמך עד כמה אתה מחוייב לעשות מה שצריך כדי להפסיק ליפול, גם במחיר בושה (בדומה להליכה לרופא). ובנוסף תקדיש כמה דקות לחשיבה וכתיבה על כך שבעצם אין לך מה להתבייש אם אתה מדבר עם חברים שגם הם במצב שלך.

טינופת, גועל נפש. עזות מצח, בושה וחרפה, ממש צלם בהיכל. טפו. טומאֶה. חייבים לסלק את הזוועה הזו מכאן ויפה שעה אחת קודם. מגוון שלם של ביטויים שהצד השווה של כולם הוא שזה פשוט לא מתאים, יש אנשים ששיקול הדעת שלהם במקרה הטוב מוטעה, כל בר דעת, אדם שיש לו השפעה על הנעשה צריך למנוע זאת, אחרת כולם ישלמו את המחיר... האחריות מחייבת...

אם בתחילה זו היתה ההחלטה השערורייתית של האנשים להביא כתרומה למשכן 'חגורת צניעות' מזהב (כומ"ז – כאן מקום זימה) עכשיו באו הנשים והביאו את ה... איכס. אין גבול.

רגע לפני שמשה מסלק את 'המראות הצובאות' מנחושת, מפני 'שעשויים ליצר הרע', מבחינתו סמל להפקרות התאוונית במצריים, אומר לו הקב"ה קבל. ולא רק קבל, אלא - "אלו חביבין עלי מן הכל". לא, זו לא טעות המראות הללו הן הדבר החביב שנתרם למעני במשכן. לא אבני השוהם ואף לא המילואים. לא כפורת ולא כרובים, לא מזבח ולא שולחן. גם המנורה כבודה במקומה מונח. המראות. הן הדבר הכי הכי חביב עלי.

חלילה לך מלסלקן, לא סמל של טומאה הן. המראות הללו הן דוגמא אות ומופת לגבורתה של האם היהודיה. לשריון הפלדה הנחוש שנוצק באמצעות האמונה. מהן תלמדנה האמהות היהודיות לדורות. כיור תעשה מהן, סמל לשלום בית. לא די שמסרו את נפשן בשיעבוד הנוקשה הן לא הרפו מהאמונה שזה לא סופי. שיש המשך. שצריך לדאוג לו. ומי שדואג להמשך, נזכר איתו. לנצח.

- - - - -

מרגשת אותי המחשבה שכשתתגלה מלכותו עלינו במהרה, כשנדחק בינות למקבלי פני משיח צדקנו ויהיו מי שירצו לתפוס אותנו בציציות ראשנו 'ולגלגלינו מכל המדרגות', כי אנו מאוסים 'העשויים ליצר הרע', יבוא אבינו וירעים בקולו למעננו "קבלו מהם, הם החביבים עלי ביותר". מקדשי שמי הם. ממשועבדי מצריים. ובתוך שיעבודם הנורא האמינו שזה לא סופי... שיש המשך... במסירות נפשם העמידו צבאות רבות...

למרות הקושי הגובר שלהם, נטלו את 'המראה האישית', הלכו מאיש לרעהו וסיפרו על גדולתי, שמו נוחותם האישית בעדיפות משנית והיו עסוקים בהשכנת שלום ביני לבין ילדי... מהם ילמדו... סמל ל...

חושבים שהגזמתי? יתכן. מה לדעתכם חשבו משה בצלאל ואהליאב?

אודה שהתרגלתי לשקר, לעצמי ולאחרים. לא פשוט לשנות הרגל כזה. לא תמיד קל להודות באמת, בוודאי לא בענייני תאווה, אבל ברגעים שיש בי נכונות לוותר על האגו ולהיחשף בכנות בחולשותי, אני מרגיש פעמים רבות את חמימות האור שנכנס ללב מבעד לסדקים שנפערו, ובעזרת ה׳ העול נהיה קצת פחות כבד.

כתב בספר טהרת הקודש "דהרי מי שזיכהו ה' לעמוד בנסיון כעין של יוסף איכלל בכללא דצדיק יסוד עולם ונעשה בחייו מרכבה לצדיק דלעילא. אבל אין נותנים זאת אלא לחד או לתרין בכל דור וכו'. אמנם אתן לך עצה טובה בחונה ומנוסה ומוסכמת מכל צדיק, שאתה גם תוכל להכלל בהאי כללא דצדיק יסוד עולם. כי כמו שיש תקיפות היצר על עצם העבירה ח"ו, ככה יש תקיפות היצר על הסתכלות, ואדרבא רז"ל אמרו (יומא עד:) על הכתוב טוב מראה עינים וגו' שטובה מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, כי היצר מסתפק בזה יותר מעצם העבירה, כי עבירה לא בכל פעם יש בידו לעשות אבל בזה העבירה יש בידו בכל רגע ובכל פסיעה, ולכן היצר מסתפק בזה יותר.