שאלה: "כמה כלכלנים דרושים להחלפת נורה שרופה?"

תשובה: "אפס. אם הממשלה רק תעזוב את הנורה במנוחה, היא תתחלף בעצמה…"

כפי שהיה בשנים קודמות, גם השנה תתקיים תכנית נפרדת לנשות מכורים, בכנס השנתי של שמור עיניך, שיתקיים בעז"ה ביום שני, כ"ט אדר 27.3 בירושלים.

התכנית לנשים תתקיים בהנחיה של חברות וותיקות שישתפו את הנסיון, כח ותקווה שלהן. הכנס יתחיל בעז"ה בשעה ארבע אחה"צ, והתכנית לנשים תתקיים לאורך כל הערב עד למושב הסיום.

לפרטים והרשמה נא לפנות לכתובת: kenes@gye.org.il

יומני היקר,

קראתי לפני מספר דקות על חבר שמפחד שהכל יקרוס לו. אני כל כך מבין אותו. אתה זוכר, יומן יקר, את תחילת הדרך שלי. לא האמנתי. הייתי בטוח שהרעיון הזה של לא לאונן יותר הוא רעיון עיוועים. הייתי בטוח שהיצר יושב לי בפינה. לא הבנתי לאן אני נכנס, הבנתי רק דבר אחד, אני לא רוצה ללכת לאחור.

אני זוכר שכתבתי לך כמה פעמים, שאין דבר יותר גרוע מלחזור אל הבכי של הילד שלי, החולה, ממנו התעלמתי והמשכתי לראות פורנוגרפיה. היה משהו בהתעלמות הזו שלי, מהבכי, שהרג אותי. שהבליט לי באיזו אטימות אני נמצא.

ההבנה הזו הלכה והתעצמה בשבועות הראשונים. הבנתי מה עשיתי לעצמי, הבנתי כיצד השנאה העצמית שלי הזינה את הצורך שלי להצטיין, ולהוכיח. הבנתי כיצד הריצוי שלי מזין את השנאה העצמית שלי, את הדימוי העצמי החלש. הבנתי שהמערכת כולה יכולה להוביל אותי לקריסה סופית, לבגידה באשתי עם אישה חיה. ההבנה הזו נחתה עלי כמו ברק.

אין לי לאן לחזור.

אין

אין

אין

לא הייתה לי ברירה, וכשאין ברירה - לא מפחדים. נושמים עמוק, וקופצים. להפתעתי, גיליתי שאני לא כל כך מגעיל כמו שחשבתי, גיליתי שאנשים אחרים מקבלים את דברי, גיליתי שאני יכול להסתכל להם בעיניים ולהגיד: אני רוצה פורנוגרפיה עכשיו, למרות שאני בן תורה, אברך, נשוי עם ילדים, אדם מן השורה, והם...הם מבינים.

ההבנה הזו, ההכלה, הכניסה אותי לסחרור.

אתה זוכר, יומן יקר, כיצד הייתי כותב בפורום, מגיב כמעט על כל הודעה שנכתבה במגילה די ארוכה, מוצפת רגשות.

זה היה מלהיב, משחרר, וזה נגע עמוק עמוק באחד הפצעים הכי יסודיים בנשמתי - הבדידות. התחושה שלא מבינים אותי, התחושה, שלעזאזל - אני לא אמור להתעסק בזה. שאני צריך למלא ראשי בחכמה 'אילת אהבים אילת חן' ולא בעיסוק ב...גועל הזה. ופתאום אני מגלה שיש בעיסוק בחלקים המפלצתיים שבאישיות שלי משהו יפה, אני נתקל באנשים שאני לא יכול שלא לומר עליהם את הביטוי שנאמר על מנהיגי ישראל 'איש אשר רוח בו', והאנשים האלה עשו בחייהם דברים שלא העליתי על דעתי שיכולים להצמיח אישיות רוחנית, ועובדה.

אני נחשף לקהילה הזו, בה אני יכול להפסיק להתחבא. זה ממכר, אבל לא במובן הרע של העניין.

יומני היקר, זה יותר משחרר ממכר. זה פותח ערוצים של ביטוי שלא העליתי על דעתי שביכולתי לפתוח. בהתחלה זה הציף אותי, ואותך, בהרבה מילים, ואחר כך, זה התחיל להיות נורמאלי, אני כבר יכול להתבדח עם אשתי על הסגנון הרגשני שלי בקבוצות, ואפילו על המשיכה שלי לפורנוגרפיה, זה כבר לא סוד. זה נעשה למשהו שניתן לדבר עליו, לקבל אותו, ואפילו לצחוק עליו.

אני מקווה להמשיך בדרך זו, ומקווה שתישאר איתי.

התוכנית לימדה אותי מספר עקרונות רוחניים, העיקרון הראשון הוא עיקרון 'הכנות'. מדוע הוא כל כך חשוב? מה הוא פתח בנפשי? האם לא הייתי כנה לפני כן?

מגיל שלוש עשרה בערך, אני חושב שחיי התנהלו במעין הצגה. יש את מה שקורה בחוץ, את מה שאני מראה בחוץ. אני הייתי מהאנשים שתמיד טוב להם. מצליח בישיבה, טוב בספורט, אהוב על הבריות. לכאורה הכל טוב. ומבפנים... התנהל מאבק איתנים.

יש משהו באובססיביות של המחלה הזו, שמחלחל עד שאלת הזהות הכי שורשית שלי. כשאני עסוק, כשאני עם אחרים, אני שוכח. אני מאמין למשחק החברתי בו אני נמצא - אני אדם טוב, אני נחמד, אני מצליח, ככל האדם. אך ברגע שמשהו מתפנה, הדבר הראשון שקופץ לראש, בעוצמה שאיני יכול לעמוד בה הוא - הפנטסיה. לעתים זה היה פנטסיה, מעין תמונה כזו. אך לעתים זה היה פשוט מן דחף כזה שלווה בשאלה: איך אעשה את זה הפעם. הראש היצירתי שלי דלה דרכים, אם אלך למקום הזה והזה, ואתקשר למספר, ואז ארוץ לשירותים, ואז...ובאותם רגעים הכל מתנדף, כל שיקול הדעת, כל היציבות האישית, כל שמחת החיים מוסטים הצידה, יש רק דבר אחד שמעניין אותי - איך? ואיך הפעם זה יהיה הרבה יותר...ואיך ליצור מצב יותר...

ברגעים שאחרי, אצלי זה אחרי שטיפת הידיים, שמתי את הכל בצד, וחזרתי לאני המוכר. ההוא שיציב, שטוב לו בחיים, שמצליח ונחמד. הכחשה.

חמש עשרה שנה שאני נופל ונופל ונופל ונופל, ומכחיש ומכחיש ומכחיש ומכחיש. לא ביקשתי עזרה מאיש. לא סיפרתי על ההתמודדות הזו כמעט לאף אחד.

כשהגעתי לתוכנית, לפני שנה וכמעט חמישה חודשים, הבנתי שאני נתבע לעשות את מה שתמיד פחדתי ממנו. כמו שבשיחות האירוטיות פחדתי להזדהות בשם, כך כאן פחדתי להזדהות. פחדתי שיקשרו בין הדמות החיצונית שלי לבין אותו אחד ש'מכור', שרע לו כל כך...אם אדייק, פחדתי בעצמי להודות בכך. להודות שהשבועיים, היומיים, החמישה ימים, הזמן שהצלחתי להחזיק נקי בכל פעם, לוו בהכחשה? - לקבל על עצמי את העובדה שהסיפור של המחלה שלי הוא סיפור רציף ומתמשך? שלא מדובר בחזרה בתשובה של 'אהוב וחביב' (כפי שכותב הרמב"ם) ובנפילה ממדרגתי (כפי שכותב הרבי מחב"ד שמדרגת הבינוני של האדמוה"ז היא מדרגה בהווה, אך אפשר ליפול ממנה וחוזר חלילה), אלא ברצף מתמשך של קריסה, עם תקופות של 'יובש'? להודות שמעולם, אבל מעולם, לא רציתי באמת שינוי - והראיה: שמרתי 'בקבוקים במזווה'? או ליתר דיוק, להודות שהרצון שלי לשנות לא עזר לי, מכיוון שהרצון שלי להשתמש תמיד גבר עליו וגרם לו לשמור בקבוקים במזווה? להודות שאני מרוויח משהו מכל השימושים האלה?

הכנות חברים, היא מפתח המאסטר לתוכנית. היא מאפשרת לי להביט לעצמי בעיניים ולהפנים.

אלא שכאן טמון מוקש.

בשביל להביט לעצמי בעיניים, לאחר כל כך הרבה שנים של בדידות והכחשה, אני צריך מראה. אני מפוחד מדי ובודד מדי כדי לעשות את זה לבד. לשם כך בדיוק, אני צריך את ה'חברותא' - הקבוצות, החברים, והשיתוף.

כאשר אני מסתכל בעיניים של אדם, שנראה אדם מיושב, שפוי, טוב, יציב, מקובל על אלוהים ואדם, שמספר לי כיצד הוא היה שם, כיצד הוא מבין את זה, כיצד הוא עצמו חווה בדיוק את מה שאני חוויתי, משהו בחומה הבצורה שהצבתי סביבי נסדק.

אני לא לבד.

כאשר אני מצליח להוציא משפט, בכנות, לתאר את הקושי שלי, להפסיק לבצר את האני החולה שלי על ידי כך שאני מתחזק את האשליה שהכל בסדר איתי, שאני אדם חזק, שטוב לי בחיים, שאני יציב ואין לי שום בעיות. הסדק הזה מתרחב.

כשאני מגלה שהסיפור שלי לא מזעזע, לא גורם לאנשים להתרחק ממני, אלא הפוך, אנשים דומעים ממנו, אנשים מקבלים ממנו כוח, אנשים מגלים כלפי את מה שלא התרתי לעצמי ואף לא לאלוהים להרגיש כלפי - חמלה, קבלה, אהבה (ולא שנאה, דקדקנות ותובענות של 'עד שלא תפסיק אין מה לדבר אתך'), החומה הפנימית שלי נשברה.

במובן זה, הכנות מאפשרת לי לצעוד את הצעד הראשון בדרך אל הקבלה העצמית.

ומבואר בספרים [אלשיך פר' ויגש וח"ח שמירת הלשון ח"ב פי"א פר' וישב] שזה גופא היה אחת מהסיבות לביאת יוסף למצרים לפני כולם, להיות מרכבה אל השכינה במצרים לפני בא שם כלל ישראל כמבואר בזוה"ק, ולהחליש ולהכניע את טומאת ארץ מצרים ובפרט ע"י עמידתו בנסיונות אלו, כדי שלא תחזק כח הטומאה על ישראל ויאבדו חלילה, וגם עמידתו בנסיון פוטיפר היתה עבור זה.