מדוע נקרא שמו המן הרשע? אם משום שרצה להשמיד להרוג ולאבד, הרבה היו כמותו?

אלא הטעם משום שכשביקש המן להשמיד ולהרוג, היה לו לעשות את זה בתשעה באב, יום המוכן לפורענות, ולא בפורים. אלא ודאי רשע היה, והתכוון לבלבל שמחתם של ישראל.

פורים שלי כל השנים היה אחד הרגעים המרוממים בכל השנה כולה.

מעבר לעובדה שאני מנגן, וזה ממש ממש מיוחד בשבילי לנגן בליל פורים מבוסם, וממש להזדהות עם הנגינה והשירה.

בשנים האחרונות היה לי מנהג - בערך בחצות, כטוב ליבי, אני יוצא החוצה, למקום בודד, ומדבר אליו.

אומר לו את המצוקה, את חוסר האונים, משתף אותו בכך שבאמת אני לא רוצה את הפורנו, למרות כל הטריקים שאני עושה כדי להשיג אותו.

ואז אני מתרחק קצת וצועק.

אני לא יודע אם יש אנשים שמכירים את זה, אבל בשבילי לצעוק זה כמעט בלתי אפשרי. להביע ככה רגש, חשוף, כואב, מרוסק, ושעוד יכולים לשמוע?

ומשנכנס יין, יצאה צעקה.

והיה בצעקה הזו סוג של שחרור, שחרור של הדברים ששמרתי עמוק בלב.

אולי אתם מכירים את התחושה הזו, כשפורקים בקבוצה עם החברים, או דווקא עם האישה, לפעמים אחרי שמפרקים מטעני חבלה רגשיים - ניתן להביט אחד לשני בעיניים בדממה כזו של קירבה, ולומר: אני אוהב אותך. למרות ואולי בגלל, בלא קשר ואולי עם קשר, ארור או ברוך, לא יודע.

אני יודע רק דבר אחד, אבא, לא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה מטורף אני אהיה ועד כמה רחוק אני אלך, אני יודע דבר אחד - אני לא אעזוב אותך.

והריקוד שאחרי תמיד היה בעיני כסוג של 'על חטא' כזה, כל תנועה משקפת הרמוניה.

***

כיום, אני יודע שהיה שם גם הרבה הדחקה. הרבה ניסיון לפצות. הרבה שנאה עצמית שהיה צריך לקלף.

ומה יהיה בפורים הקרוב, כשאגש אליך, אבא, לדייט הקבוע שלנו בחצות, בלא משא האשמה?

איזו שלווה תהיה אז, כשהמחיצות ביננו ירדו? כשאוכל לדבר איתך בלא להתבייש, על החסד שעשית איתי מאז שהגעתי להחלמה?

רק לך פתרונים

מכתב שכתב אחד מחברי הפורום, בליל פורים קודם:

אבא יקר קודם כל רציתי להגיד לך שכשאני חושב על כל התקופה האחרונה, אני חייב לומר שאני תכננתי שזה יראה אחרת. כשדמיינתי בשנה שעברה מה יהיה השנה, חשבתי שאהיה שקוע בעולם ההשקפה והחסידות, חשבתי ששנתי האחרונה בישיבה תהיה הרבה יותר מעמיקה מקודמותיה, שלא אלמד רק לרבנות, ואפילו לא רק גמרא בעיון. שאגשים, פעם אחת בחיים את חלומי - להתקרב אליך באמת, בלא לפחד מ'מה יגידו'.

כבר הייתי אז בקבוצה הטלפונית, זה נכון, אבל עוד לא הפנמתי מהי המשמעות של שהותי שם. כיום, ככל שעובר הזמן, אני מוצא את עצמי מושקע יותר ויותר דווקא ב'שפיר ושליה' שלי כמו גם של אחרים. במקום לעלות מעלה מעלה, ירדתי עד התהום.

אתה יודע אבא, תמיד פחדתי לרדת לשם. חשבתי שאם אהיה שם, במקום בו הפנים שלי קהות בתשוקה, הידיים נעות, הלב פועם, נשמתי תדמם למוות מרוב גועל. כיום, אני מוצא את עצמי נוכח דווקא כשאני מדגיש את האלמנטים האלה בחיי. את פגיעותי. נאמר לי בפגישה ההיא: אלוקים רוצה אותנו חלשים. ואני מופתע לגלות. כן, כשאני חלש, כשאני חסר כוחות, כשאני כביכול יורד למקום השטחי ביותר שלי, למקום שכל השנים טרחתי לומר שהוא 'לא אני', אני מוצא את עצמי מחדש. אני מוצא הרמוניה.

לא בכיתי בפורים הזה. איך זה יתכן? איך יכול להיות שמעט הדמעות שלי, היו דמעות של אסירותודה? איך יכול להיות שבמקום 'טהר ליבנו' שרתי 'טוב להודות'? יש רק סיבה אחת, אבא, נתת לי את אומץ לרדת לתהומות נפשי ולחבק אותם. לקבל אותם כחלק ממני. להפסיק להדחיק.

אתה יודע, אבא, כשרקדתי היום, חשבתי על החברים שלי מהפורום, רציתי מאוד לחבק אותם, חלקם בהזדהות מתוך רצון לחזק, חלקם בהוקרת תודה וחלקם פשוט בחברות שאני לא יכול להסביר להם או לעצמי עד כמה היא נוגעת עמוק בתוכי. וכל זה, אבא, למרות שמבחינה חיצונית וסטריאוטיפית כביכול, אני כל כך שונה בהם. הניגוד בין מה שקורה בפוליטיקה של המפלגות המייצגות אותי ואת חלקם אל מול תחושת הקירבה שלי אליהם זועק לשמיים.

תודה, אבא. תודה על השנה ההזויה שתכננת לי. מעולם לא הייתי חושב שמקום ללמוד 'תורה אור', אלמד השנה את 12 ו12. לא הייתי מעלה על דעתי שבמקום להעמיק בסודותיך, אעמיק בחולשותי ובפגמי.

תודה על נס הפורים הפרטי שלי, בו החוטים של חיי משתלבים באופן הרבה יותר יצירתי ממה שהייתי יכול להעלות בדעתי.

אסיים בשיר של שולי רנד אותו כתבתי בפתיחת הווידוי האישי שלי ביום הכיפורים האחרון:

מקצה שביל העפר, עולה ניגון חדש, שהכנת לכבודי - אני שומע.

מתוך הלב הנשבר - תבקע שמחה גדולה, שמזומנת לכבודי - אני יודע.

מאחורי חומות אליך שב.

הופך מר למתוק.

נזכר:

איך אתה, אבא,

לא מוותר עלי,

יותר שומר עלי,

כשנרחקתי ונטעיתי מאוד.

שמאלך תחת לראשי - וימינך תחבקני.

ענין שמירת העינים ושאר עניני קדושה השייכים לזה מיוחסים בספרים הקדושים במיוחד ליוסף הצדיק. שהרי נסיונות קשים הביאה עליו אשת אדונו לפתותו למעשה עבירה, שכל יום ויום היתה משתדלתו בדברים, והיתה מחלפת שלש חליפות בגדים בכל יום, והיתה מצערת את יוסף מדרגה אחר מדרגה, והיתה מאיימת עליו בדברים נוראים כמבו' במד"ר (פ"ז י) שלא רק בבית פוטיפר היתה מצערת אותו אלא אפי' אחרי שהיה כבר בבית הסוהר עדיין היתה מאיימת עליו ואמרה לו "וכי סבור אתה שביסורין אלו לבד עשקתיך, עוד אעשוק אותך בדברים אחרים, אני מאסר אותך בכבלי ברזל, כופפת אני את קומתך, מסמא אני את עיניך וכו'".