גישה של עובד יפני:

אם מישהו אחר יכול לעשות את זה, גם אני יכול לעשות את זה!

אם אף אחד לא יכול לעשות את זה, אני חייב לעשות את זה!

גישה של עובד ישראלי:

אם מישהו אחר יכול לעשות את זה, אז שיעשה את זה…

אם אף אחד לא יכול לעשות זה, למה שאני אעשה את זה?

חברים יקרים,

בשעה טובה נפתח הרישום לכנס החמישי השנתי שלנו, שיתקיים בעז"ה בירושלים, ביום שני, כ"ט אדר תשע"ז, 27 למרץ.

הכנס יתחיל בשעה 4:00 אחה"צ ויסתיים בשעה 9:30 בערב, והוא כולל ארוחת ערב חלבית מכובדת וכיבוד בשפע.

הפרטים המדוייקים יישלחו בהמשך לכל נרשם.

אנא, הירשמו כעת כדי שנוכל להיערך בהתאם. שימו לב: המחיר כעת הוא בהנחה למקדימים להירשם, ולאחר מכן יעלה.

על מנת להירשם אנא שלחו אימייל לכתובת: kenes@gye.org.il

אתמול בשעת לילה מאוחרת קראתי קטע יפה באיזה ספר. אמא מספרת על כך שהלכה יחד עם ביתה הקטנה לבית חברתה החולה על מנת לקחת את בגדיה כדי לגהץ אותם בעבורה.

"אמא", שואלת הקטנה, במהלך הצעידה המשותפת בדרך חזרה הבייתה: "אם תהיי חולה, מי יגהץ לנו את הבגדים?"

"העוזרת תגהץ עבורנו", משיבה האם בביטחון.

"ואם גם העוזרת תהיה חולה?" מוסיפה הילדה המפולפלת להקשות.

"אז אולי השכנות או סבתא תגהצנה בשבילנו", עונה האם (בסבלנות, יש לציין...).

"ואם... אם כולם יהיו חולים", יורה הילדה לבסוף את שאלת המחץ, "אז... אז מי יגהץ בשבילנו?"

האם חושבת מעט ואז משיבה: "לא נורא כל כך אם נלך כמה ימים עם בגדים מקומטים..."

*

הסיפור הזה מאוד נגע בי. במובן מסוים, זהו סיפור עליי, על הבעיה והפתרון שלי.

אחת הבעיות שלי היא הפרפקציוניזם. הרצון הזה שכל דבר בחיים שלי יהיה מושלם. מדויק. מגוהץ.

דא עקא, שחיים אנושיים לא מתנהלים באופן כזה. הרף העל-אנושי והבלתי אפשרי שהצבתי לעצמי הנחיל לי אכזבות קשות על ימין ועל שמאל.

משא הכישלון (או ליתר דיוק: משא אי ההצלחה כפי שרציתי) היה כבד עבורי מנשוא, ומשם קצרה הייתה הדרך לחפש דרך קצרה להצלחה, למשהו שיעשה אותי גדול וחזק ומצליח תוך זמן קצר. את המשהו הזה (חשבתי ש)מצאתי בתאווה. הנה, אני במרכז העניינים (?), חושקים בי (?), מתמסרים אליי (?).

אולם, תוך זמן קצר, התבררה אותה דרך קצרה כדרך ארוכה וכואבת, ובסופה נוכחתי לדעת כי אין באמת פתרונות קסם ש"יגהצו" לי את החיים ברגע. התברר, כי "מגהץ הפלא" רק גורם לי כוויות קשות, חורכות נפש, בשר וכיס, פעם אחר פעם.

השבר היה, ועודנו, מאוד גדול. הבועה שחייתי בתוכה התפוגגה, והותירה אותי בעולם מורכב ומאיים.

לראשונה הבנתי, כי היכולת שלי להתקדם באמת, היא רק צעד אחר צעד, בעבודה איטית ומאומצת, כמו כל שאר בני אנוש (ואולי אף יותר, עקב המחלה הקשה שאני לוקה בה).

אך אם חפץ חיים אנוכי, אם רוצה אני בהתקדמות אמיתית, עליי להיות נכון "ללכת בבגדים מקומטים", לחיות בשלום עם זה שתחומים רבים בחיי טרם באו על תיקונם, ולא רק למשך כמה ימים, אלא אף לתקופה ארוכה שאורכה אינו ידוע.

ייקח זמן לרפא את כל תחומי החיים שלי. כנראה זמן רב. מסתבר כי הצמיחה תהיה איטית, אבל הפעם היא תהיה אמיתית ובעלת ערך.

רק להיום, אני מוכן "ללכת בבגדים מקומטים", לחיות חיים שבהם לא הכל מסתדר בדיוק כמו שהייתי רוצה.

חלק גדול מהדיונים בפורום של שמור עיניך עוסקים בשאלה האם מודעות עצמית יכולה לעזור לנו כדי להפסיק את הנפילות. ההיגיון הבריא אומר שהתשובה חיובית, מכיון שאנחנו בני אדם שיכולים לשלוט בעצמנו, ואם נדע טוב יותר מדוע להפסיק, מדוע אנחנו נמשכים לכך, מה המחיר שאנחנו משלמים וכן הלאה, זה יעזור לנו להפסיק. אנחנו לא חיות, ואלוקים נתן לנו שכל כדי שנוכל להשתמש בו לשלוט על הרצונות של הלב. לא רק השכל הבריא אומר את זה, אלא גם הנסיון הניסיון האישי של כל אחד מוכיח את זה. הרי יש הרבה דברים שאנחנו רוצים ונמשכים אליהם אבל אנחנו לא עושים אותם כיון שאנחנו יודעים שזה לא טוב לנו, ואנחנו מצליחים לשלוט בעצמנו.

אבל למרות זאת, הניסיון שלנו מוכיח שזה לא בדיוק ככה. נכון, בהרבה מקומות בחיים אנחנו מצליחים להשתמש בשכלנו כדי לעשות את הדבר הנכון, אבל לא כאן, לא מול התאווה. כאן נראה שכל הידע שלנו מתאדה ברגע שאנחנו עומדים מול הגל שמפיל אותנו. אנחנו יודעים כמה זה רע, יודעים שנתחרט אחר כך, מבינים שזה פוגע בנו ובאנשים הקרובים אלינו, אבל הידע הזה פשוט לא עוזר לנו.

אחד האישים המפורסמים ביותר בעולם הפסיכולוגיה הוא פרויד, אבי הפסיכואנליזה, שהטיפול שהוא המציא נקרא "טיפול תובנה", על שם ההנחה שאם האדם יבין טוב יותר את הקונפליקטים שגורמים לו בעיות בחיים, הוא יצליח להתגבר על אותן בעיות. אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד. בתיאוריה של פרויד, התובנה היתה אמורה לעזור לו בהתמודדות, אבל בחיים האישיים שלו זה לא בדיוק עבד ככה. הנה ציטוט של קטע מהביוגרפיה של פרויד עצמו, מתוך ויקיפדיה:

"פרויד עישן סיגרים במשך רוב חייו. בשנת 1923, בגיל 67, לקה בסרטן הפה. הוא עבר מעל 30 טיפולים במחלה, ובהם גם הסרת לסתו העליונה, אך המשיך לעשן כ-20 סיגרים ביום עד מותו. ב-23 בספטמבר 1939, לאחר שלא יכול היה לסבול את הכאבים הבלתי פוסקים שגרמה לו המחלה, ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו. פרויד מת ממנת יתר של מורפיום שניתנה על ידי רופא."

פרויד היה רופא בהכשרתו, אדם שהבין היטב את המשמעות של המעשים שלו (בשונה מההנחה הרווחת, באותן שנים כבר היה ידוע הקשר בין עישון לסרטן). תובנה לא היתה חסר לו, אבל הוא לא הצליח להפסיק לעשן, למרות הנזק העצום שזה גרם לו, למרות הטיפולים, למרות הסרת הלסת העליונה שלו ולמרות שזה הדבר שהוביל למותו.

אז נכון, בהרבה מקומות בחיים אנחנו יכולים להשתמש בתובנה שלנו וזה יספיק, אבל זה לא אומר שזה נכון בכל מקום ובכל מצב. ישנם דברים שלמרות כל הידע ולמרות כל המודעות העצמית והתובנות המעמיקות, אנחנו לא מצליחים להשתנות, והידע לא עוזר לנו, גם לא הידע הנכון. כאן אנחנו לא צריכים עוד ידע אלא עוד כוח, ואת הכוח הזה אנחנו לא מוצאים בתוכנו אלא מקבלים אותו מבחוץ - מחברים אחרים, מהקבוצות ובעיקר מאלוקים.

וכמה מעלות טובות יהיה לו משמירת העיניים: א' כשיבנה בית המקדש יוכל לחזות בעיניו בנועם ה' ולהנות מזיו שכינתו. כמש"כ רבינו יונה (אגרת התשובה) "ואשר לא ישא עיניו אל אשת איש זוכה ותחזינה עיניו בנועם ה', מדה כנגד מדה חלף עבודתו אשר לא זן עיניו ממראה איסור, שכך אמרו חז"ל כל הכובש עיניו מן העריות זוכה ומקבל פני השכינה וכו'".