המורה שואל את אחד התלמידים, "אם היו מציעים לך לבחור בין כסף לשכל, מה היית בוחר?"

"הייתי בוחר בכסף", משיב התלמיד.

המורה אומר לו, "אני במקומך הייתי בוחר בשכל."

"אני מבין אותך", אומר התלמיד, "כל אחד בוחר במה שחסר לו…"

חברים יקרים,

בשעה טובה נפתח הרישום לכנס החמישי השנתי שלנו, שיתקיים בעז"ה בירושלים, ביום שני, כ"ט אדר תשע"ז, 27 למרץ.

הכנס יתחיל בשעה 4:00 אחה"צ ויסתיים בשעה 9:30 בערב, והוא כולל ארוחת ערב חלבית מכובדת וכיבוד בשפע.

הפרטים המדוייקים יישלחו בהמשך לכל נרשם.

אנא, הירשמו כעת כדי שנוכל להיערך בהתאם. שימו לב: המחיר כעת הוא בהנחה למקדימים להירשם, ולאחר מכן יעלה.

על מנת להירשם אנא שלחו אימייל לכתובת: kenes@gye.org.il

זה היכה בי ברגע אחד. איכשהו נזכרתי ברגע קשה בתקופה מאוד לא קלה שעברתי לפני כמה שנים, ופתאום התחושה היתה אחרת. ברגעים הראשונים הייתי מופתע מכך שאני לא בורח משחזור הרגע הזה, ואחר כך אפילו חשבתי לעצמי שבעצם כל אותה תקופה היתה חוויה מאתגרת מאוד. המשכתי לחשוב על התקופה ההיא ותוך כדי זה הבנתי שאני לא בורח יותר מהעבר שלי.

כך זה לגבי חוויות ורגעים קשים בכלל, וכך לגבי ההיסטוריה שלי מול התאווה. תמיד ברחתי מהזכרונות שלי, נחרדתי מהמחשבות שעלו במוחי, וניסיתי להדחיק כל מה שעלה וצף אצלי. עכשיו זה אחרת, אני לא בורח מהכאב, לא נמלט מהזכרונות, וגם לא מנסה להדחיק אותם או לכסות אותם בדרך היחידה שהכרתי (כמובן - נפילות נוספות או שימוש כבד יותר בתאווה).

כמובן אני לא הראשון (וגם לא האחרון) שחווה את זה, ובספר הגדול (ספר הבסיס לגמילה מהתמכרות בשיטת 12 הצעדים) זה נכתב בקטע המפורסם הידוע בתור "הההבטחות של צעד 9", שם נאמר כי "לא נצטער על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת". במקומות אחרים בספר ישנו אפילו פירוט רב יותר לכך, כאשר נכתב שלעתים הנסיון שלנו הוא הנכס היחיד והחשוב ביותר שיש לנו, ואיתו אנו מסוגלים לעזור לאחרים הסובלים ולגרש כל סבל ואומללות.

אבל איך זה מתרחש? אני לא פסיכולוג, אבל בחוויה האישית שלי, מה שקרה זה שנהיתה הפרדה בין רגשות בונים לרגשות הורסים, בין רגשות חיוביים (גם אם הם כואבים ומצערים) לבין רגשות שליליים (גם אם הם נראים כבריאים). השימוש בתאווה מלווה בהמון רגשות, רובם הגדול שלילי והורס. בזמן השימוש עצמו הרגשתי בדרך כלל ערבוב גדול של רגשות, היי (התעלות) לצד דכדוך, מאבק פנימי לצד ייאוש, ועוד ועוד. הנפילה הביאה עימה בעיקר אשמה בושה ופחד, אבל גם כאב וחרטה.

כל פעם שנזכרתי במה שעשיתי, זה הציף בי מיד את כל אותם רגשות שהתערבלו לי בראש והחזירו אותי ישירות למקום בו הייתי בזמן השימוש, ומכיון שלא ידעתי איך מתמודדים עם עומס כזה של רגשות, עשיתי מה שאני יודע הכי טוב לעשות - הדחקתי וברחתי. האם זה עבד? לא, אבל לא היתה לי אפשרות אחרת.

היום אני יכול להיזכר במה שעשיתי ולהפריד את הרגשות. אני יכול להיזכר ולהרגיש שוב את הכאב או את החרטה על הנפילה, אבל אני לא חייב להרגיש שוב את האשמה והבושה. כאשר אני מגיע לדברים בגישה כזאת, אני לא מצטער על העבר ולא רוצה לסגור עליו את הדלת, כיון שאני יודע שהעבר הוא האוצר הגדול, המנוע שדוחף אותי כל הזמן קדימה ובלעדיו לא הייתי מתקדם בהחלמה. מי שלא היה במקום הזה של הכאב הגדול, אין לו מה שידרבן אותו להמשיך. אני מעדיף לא לשכוח את העבר אלא להשתמש בו בצורה בונה.

רציתי לשתף במשהו חדש. אני מרגיש שבפעם הראשונה נראה לי אני חסר אונים.

היו לי תקופות של חוסר אונים אבל זה לפעמים היה צריך לעבוד קשה למצוא את זה לפעמים לא התנהגתי כמי שבאמת חסר אונים לפעמים סתם אפילו לא הרגשתי חסר אונים. (אני יכול לבד ועוד כל מיני בוקי סריקי.).

אני ברוך השם נקי תקופה יפה מחלים הולך לקבוצות אבל בימים האחרונים אני מלא תאווה. כל היום חושב מפנטז מתסכל לוגם מחפש איך ללגום ואיפה אפשר ללגום.

בהתחלה זה היה סבבה מהנה אפילו. אבל אז הרגשתי רע. כי יש דבר אחד אם קשה לך לא לחשוב ויש דבר אחר של חיפוש.

בפרט מבחינת אשתי הרגשתי רע אני ממש רואה שהיא סובלת ואני יושב פה וחושב ומסתכל על מה שבא לי ברחוב.

ואמרתי לעצמי להפסיק וברוך השם עשיתי פעולות התקשרתי לחברים וקצת עבר. ואז זה חזר. ופשוט זה חוזר וחוזר כל הזמן. פתאום הרגשתי לא שפוי. כמה אפשר לפנטז ביום? כמה אפשר לחיות בדמיון? ופשוט אני מוצא את עצמי חושב ומפנטז בלי שום רצון. אני מנסה להפסיק אומר לעצמי יאללה מיצית כבר. ואני לא יכול. זה כבר כפייתי זה כבר לא מרצון. אבל זה תוקף אותי ובא עוד ועוד ובאמת כבר אני מרגיש סוג של גועל ועדיין זה מגיע בכמויות.

ופתאום אני קולט שזה בדיוק הכוונה כשאומרים "חוסר אונים". אני חסר אונים אל מול התאווה. אני לא יכול לראות נשים בצורה נורמלית. אני לא יכול להחליט שאני לא יפנטז ולהצליח בהחלטה הזאת. אני פשוט לא יוכל להיאבק בגלים האלה. הם יותר חזקים ממני. ואם אני ימשיך לנסות את מה שעשיתי עד היום אני יפסיד. יפסיד במלחמה. כי אני פשוט לא יכול.

אני צריך לשנות גישה. אבל לא רק בראש. צריך גם במציאות. כי בראש זה לא מספיק צריך פעולות צריך לחיות בצורה אחרת. כי אם אני לא ישנה גישה במציאות אז אני ימשיך לנוד כמו עלה נידף עם כל רוח מצויה. הדרך היחידה שלי להצליח כן לחיות איך שאני מעוניין ולא להישלט על ידי התאווה שלי זה לשנות את הגישה.

א-לי תן בי את היכולת להבין תמיד (גם כשקל לי ואני ״מתסדר לבד״...) שאני לא אדם רגיל. אני אדם שאיבד שליטה. אני אדם שבכל רגע נתון יכול לאבד שליטה. ותן בי את הכל לעשות את הפעולות הנכונות בשביל ההחלמה שלי.

רק להיום. אמן.

והרבה מעלות עליונות תלויות בשמירת העינים. דהנה כמו שיש עינים לגוף יש עינים לנשמה, כמש"כ הראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח, ט"ז) "שהעינים אינם רואים אלא מכח הנשמה", שכל הכוחות הגופניים המה כוחות הנשמה שמתגלה באדם, וא"כ כששומר ראייתו הגשמי נשמר גם ראייתו הרוחני, דהרי ע"י ראיות אסורות משחית אדם את עיני נשמתו ומחשיכם כמבואר לקמן בפ"ד, אבל אם הוא שומר את עיניו שומר גם את עיני נשמתו והם נשארים נקיים ובהירים.