מפקח בא לביקור בשיעור תורה, ושאל את אחד התלמידים, "מי שבר את לוחות הברית?"

"אני לא שברתי אותם", נחפז התלמיד לענות.

"מה דעתך על התשובה הזו?", שאל המפקח את המורה.

"הוא תלמיד ממושמע", ענה המורה, "ואם הוא אומר שהוא לא שבר את הלוחות, אפשר להאמין לו."

המפקח המזועזע רץ לספר את הסיפור למנהל.

"חבל לעשות מזה עניין", אמר המנהל, "אמור לי כמה עלו הלוחות, ואדאג לשלם לך עבורם…

כשהייתי ילד בבית הספר היסודי, זכור לי שללכת לפסיכולוג היה נחשב גנאי. דבר סודי שרוצים להסתיר. משהו שעושה רק מישהו שסובל ממחלת נפש קשה באופן קיצוני.

אני לא זוכר לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בה התחולל שינוי הגישה החברתית לעניין, אבל מתי שהוא, די מהר, זה החל להשתנות.

אנשים היום הולכים בהמוניהם לפסיכולוגים, מטפלים ויועצים למיניהם. בעלי המקצוע מן הסוג הזה הולכים ומתרבים, והם צצים חדשים לבקרים, כפטריות אחר גשם הדמעות שניתך על אדמת כורסאות משרדיהם.

רבים מן הלקוחות אינם חשים שיש להם בעייה נפשית חריגה, המתייגת אותם באורח שלילי, אלא דווקא להיפך: "הדיבור על הבעיות שלי כל כך חשוב, שהוא מצדיק תשלום של הון תועפות לאיש מקצוע".

כמובן, התעשייה פורחת ומשגשגת גם בקרב סלבריטאים למיניהם, אשר ממנים אותה היטב ואף מתווים בכך דרך למעריציהם.

כמעט כל מי שביקר אי פעם אצל פסיכולוג מכיר שני דברים אופיינים:

הדבר הראשון - הדובר העיקרי בפגישה הוא המטופל ולא המטפל. רבים מאנשי המקצוע מעידים על כך בפירוש ובפה מלא - הם שם בעיקר כדי להקשיב, וכדי לאפשר לאדם מסגרת שבה הוא מבטא ומעבד את רגשותיו (ואגב, משם פשתה והתפשטה הגישה גם לשדה החינוך, ולפיה תפקיד המחנך הוא בעיקר ליצור סביבת חקר עבור התלמיד).

הן המטפלים והן המטופלים מרוצים בדרך כלל מסידור העבודה הזה. מרבית האנשים מוכנים לשלם הון בשביל שמישהו פשוט יקשיב להם, ופחות מתלהבים לשלם על כך שמישהו ינתח לעומק את חסרונותיהם וישיא להם עצות.

הדבר השני- הקטע הזה בסוף הפגישה, כשהפסיכולוג אומר בנימה מנומסת ונוטפת נחמדות, אך יחד עם זאת קפדנית ונוקשה: "זמננו תם". בדרך כלל אי אפשר לשוחח עם הפסיכולוג ארוכות שלא בשעת הפגישה. וכמובן, לא בכל שעה ניתן לקבוע פגישה.

העניין נעטף בדרך כלל בהסברים על כך שלצורך הצמיחה וההתפתחות האישית של המטופל, עליו לעמוד בלוח הזמנים (בדומה לכך שהתשלום הגבוה מנומק בכך, שעל מנת שהמטופל ייחס חשיבות לתהליך, ויתקדם בו ביעילות, עליו לשלם עליו במיטב כספו).

*

הגעתי לתכנית הצעדים כדי להפסיק להשתמש. הייתי מוכן לעשות כל דבר כדי להפסיק לצרוך את הרעל הזה, שהביא אותי עד שערי מוות (ואני מתפלל להמשיך לזכות למתנת הנכונות הזאת).

מהר מאוד גיליתי שהתכנית מציעה לי הרבה יותר מאשר לא להשתמש. כמו שהשימוש היה רק קצה הקרחון של הבעיות שלי, כך גם הפסקתו הייתה רק קצה הקרחון של מתנות תכנית ההחלמה שלי.

אחד הדברים המופלאים שגיליתי בחברותא הנפלאה הזו, הוא "סוללת הפסיכולוגים האישית שלי". יש כאן עשרות אנשים שנכונים להקשיב לי באמת, בצורה אוהבת ולא שיפוטית, ולהכיל את הרגשות שלי, בכל זמן ובכל עת שהדבר מתאפשר להם. גם בשעות מאוחרות בלילה, שבהן שום פסיכולוג לא היה מוכן לפגוש אותי תמורת כל הון שבעולם.

בהתחלה, זה היה נראה לי קצת מוזר, הטלפונים האלה שאמרו לי לעשות. "אתה בטוח שאני לא מפריע?", שאלתי, למרות (ואולי בעצם בגלל) שאינני מן הביישנים. "לא, להיפך, אתה עוזר לי, אתה מחבר אותי לדרך ההחלמה".

זה אחד מהערכים המוספים הנפלאים של החברותא שלנו, שקרוב לוודאי אינו קיים באף חברה אחרת בעולם. כולם היום מחפשים שיקשיבו להם, אבל מעטים מדי הם אלה שמוכנים באמת ובתמים להיות שם בשביל השני.

אז נכון שלא כולנו מושלמים, ונכון שלא תמיד כולם עונים לי (לעיתים מזומנות מכור נמצא ב"חוסר עונים"...), ונכון שלא כולם תמיד באמת מקשיבים לי (אני נזכר בכך שלאחרונה עשיתי טלפונים לחברים לאחר תקופה ארוכה של הזנחת הפעוחה החשובה הזו, ואמרתי לאחד החברים "אתה השלישי שאני מתקשר אליו, אבל הראשון שבאמת מקשיב לי...").

אבל כולנו משתדלים. כולנו שואפים להיות שם באמת בשביל האדם האחר. התקדמות, ולא שלמות, הוא מה שנדרש מאתנו בתכנית הזו. וביחס לכלל החברה האנושית, דומה שההתקדמות הזו היא עצומה. בשורה חדשה לכל באי תבל.

רק להיום, אני אסיר תודה על היותי חבר בתכנית הזו ועל כל המתנות שהיא מביאה בכנפיה.

נ.ב. לא באתי בדבריי לשלול היעזרות באנשי מקצוע. "הספר הגדול" של AA אף מעודד זאת במקרה הצורך. דבריי נועדו בעיקר להעלות על נס את האחווה המיוחדת שיש כאן, שלטעמי אין לה עוד אח ורע בעולם כולו.

שלום וברכה חברים יקרים ואהובים.

הרבה מאד זמן לא ביקרתי כאן בפורום של האתר הקדוש והחשוב הזה, ולא כי עזבתי את התוכנית ח"ו אלא בגלל דברים משמחים שקורים בחיים שלי.

לפני כשמונה חודשים התמודדתי עם הפחדים האם אי פעם אתארס, ואסירות תודה לאלוקים הנס הגדול הזה קרה.

אבל אלוקים לא עזב אותי, הוא אוהב את כל בניו והוא מנהל את חייהם, אנחנו רק צריכים לעשות את החלק שלנו שהוא למסור לו את החיים שלנו (צעד 3). ובין לענין האירוסין ובין לענין החתונה ובין לשאר כל דבר ודבר בחיים שלי הדרך היא אותה דרך להאמין באלוקים 'אמונה ללא הבנה' ולמסור לו את החיים והרצונות.

לא אאריך יתר על המידה, אבל מאז שהתארסתי ואחר כך משהתחתנתי הרבה ניסים גדולים קורים בחיים שלי למרות שההגיון הטבעי (או לפחות ההגיון שהטבעי שלי שאני חסר אמונה ומרובה פחדים) הוא שהכל היה צריך להתנהל אחרת עם קשיים רבים ושאר דברים.

הספונסר והחבר שמלווה אותי רבות במשך התקופה הזו יודעים לאיזה ניסים גדולים אני מדבר.

אני חייב להיות אסיר תודה לאלוקים על המתנות הנפלאות שהוא נותן לי, ועל אשתי היקרה שיודעת על הדרך חיים שלי ובחסד אלוקים אני מגיע לקבוצות מספונסר ומספנסר ועובד צעדים.

ואני אסיר תודה שלמרות שבעקבות החתונה יצאתי משיגרת הפעולות היומיות אני ב"ה חוזר כמעט לגמרי לשיגרה הנפלאה הזו של הכתיבה והקריאה, ושאר הטלפונים וכו'. ואני אסיר תודה על צעד 9 נוסף שעשיתי אתמול למרות פחדים טבעיים מבעלי החנות (שוב פעם כסף .....).

בעיתים אלו של ניסים גדולים בחיים שלי אני מתפלל לאלוקים לזכור שאלוקים יכול לעשות בשבילי את מה שאני לא יכול לעשות, ולמסור להקב"ה את חיי ואת פחדיי.

אסיים בתפילה ליום נקי ושפוי, ולהיות בנתינה ובאמונה.

וכוונת הדבר הוא כדברי הראב"ד שהראשון לכל הגדרים הוא שמירת עינים, דמתוך שעיניו שמורים לבו שמור, ומתוך שעיניו ולבו שמורים כולו שמור, ומאחר שכולו שמור בודאי הוא שייך להקב"ה, שהוא כאדם קדוש ששמור ומנותק מכל טומאות העוה"ז. [ורואים מדברי הראב"ד שע"י שמירת עיניו יגיע לטהרת הלב ולשאר המעלות. וגם הפלא יועץ (אות ראיה) מביא דברי חז"ל בלשון זה "ואמרו במדרש שמי ששומר עצמו ועוצם עיניו מראות ברע אומר הקב"ה הדין דידי", ויתכן שלמד דקאי גם אשמירת העינים "לחוד", כיון ששמירת העינים מביאו להכל].